לקראת שידור: לאכול לפי תקציב

קוראים להם שירה ויואב פוטאש, אבל למרות השמות שנשמעים "משלנו", הם זוג אמריקנים צעירים מקליפורניה שבעיית התזונה האמריקנית הלקויה, אשר מתחברת לבעיה המחריפה של השמנת יתר, הובילה אותם לניסוי אישי שעומד בבסיס סרטם "לאכול לפי תקציב", שישודר ביום ד' (21.3) בערוץ יס דוקו בלוויין, במסגרת ספיישל דוקו-שף. פוטאש היא מורה לתזונה והסקרנות שלה איננה חברתית בלבד, אלא גם מקצועית. העובדות מדאיגות: מאז המשבר הכלכלי האחרון (2008) יותר אמריקנים מתקשים להאכיל כהלכה את משפחותיהם; מחירי המזון שם רק מאמירים מאז 1990; אחד מכל שלושה ילדים בארצות הברית סובל מהשמנת יתר; אחד משמונה נמצא מתחת לקו העוני; יותר ויותר נתונים מצביעים על קשר בין השמנת יתר להכנסה נמוכה; דור הילדים הנוכחי הוא הראשון שצפוי לחיות פחות מהוריו, בשל בעיות בריאות. פוטאש ביקשה לבדוק אם אמנם הכנסה נמוכה ומוגבלת, למשל כזו המתבססת על תלושי מזון (סוג ספציפי של קצבה למזון הניתן בארצות הברית לנתמכי סעד מהמדינה), אינה מאפשרת דיאטה בריאה ומזינה, ומובילה בהכרח להשמנת יתר, ובכלל מה זה אומר בפועל לחיות - ולאכול - על תקציב מוגבל ונמוך. מאוד. לשם כך גייסה את בעלה יואב וביחד ערכו השניים ניסוי עצמי, שבמסגרתו ניזונו במשך שבוע על תקציב זוגי שבועי ממוצע של תלושי מזון. בדיקה שערכו העלתה כי תקציב שבועי זוגי ממוצע כזה עומד על 50 דולר, שפירושו כ-1.19 דולר לארוחה. פוטאש סוקרת את תולדות חוק תלושי המזון בארצות הברית, את המסלול שנדרשים המבקשים לעבור כדי לקבלם, ומשוחחת עם מי שהצטרפו באחרונה למעגל הנזקקים-מקבלים ולכאלה שלמדו לתמרן ולנצל את תקציבם עד תום. ועוד היא סוקרת ומסבירה את תולדות תעשיית המזון והחקלאות בארצות הברית, ומסבירה איך קרה שסוגי מזון מסוימים (למשל תירס) זכו (ועדיין זוכים) לסובסידיות מופלגות, מה שהאיץ וביסס את כל תעשיית המזון המעובד, רב הסוכרים והמרכיבים המלאכותיים, זה שהוא זול מאוד ועתיר קלוריות ריקות ומשמינות. היא אף החליפה רשמים עם כמה חברי קונגרס שעשו ניסוי דומה לזה שלה ושל בעלה וחיו שבוע על תזונה בתקציב המוגבל של תלושי מזון. הם דיווחו על תחושת רעב כמעט מתמדת, על חוסר ריכוז, עייפות ועצבנות שגברו, שלא לדבר על השעמום מהאוכל עצמו. הזוג פוטאש יצא למסע קניות מתוכנן ומחושב עד הסנט האחרון בראשית השבוע, שבסיומו נותרו בידיהם גם שני דולר עודף (אותם ניצלו בסופו של השבוע לקניית לחם לקבלת שבת). כיאה למורה לתזונה ובכלל לזוג מודע כפי שהם נראים ונשמעים, סל המצרכים שלהם הכיל לא מעט תוצרת אורגנית, אורז חום, שמן זית, שעועית וכן הלאה מרכיבים מזינים ומוקפדים. פוטאש בנתה תפריט מפורט בן שלוש ארוחות ביום, שמוצג במלואו בסופו של הסרט אחרי שנבחן לערכיו בידי דיאטנית. מה שמתחיל כתרגיל משעשע-מאתגר נהפך בהמשך השבוע למטלה מטרידה עד מעצבנת (ומשמימה מבחינת הרכבה), ולא ממש משביעה. פוטאש ניסתה לבנות ארוחות ומנות שיהיו מגוונות, מזינות ובריאות. כך למשל השתדלה לשלב ירקות, פירות ודגנים ככל יכולתה אבל יכולתה - ב-50 דולר לשבוע לשניים - הייתה מוגבלת מאוד כי מחירי הפירות והירקות (שאינם מסובסדים) גבוהים, בוודאי בהשוואה לחטיפים ולמזונות מעובדים. מכשלה נוספת במקרה שלהם הייתה ההתעקשות על כמה שיותר תוצרת אורגנית, שגם היא יקרה בהרבה מהתעשייתית, וכך יצא שבני הזוג כלל לא קנו בשר (או עוף) לדוגמה, וגם לא גבינה, כי המחירים לתוצרת המקובלת עליהם היו גבוהים מדי לתקציב. פוטאש מתלווה למסע קניות מתוקצבות בקפידה של אדם בעל ניסיון בהתנהלות עם תקציב תלושי מזון, אשר מדגים כי הוא אמנם אינו חורג כספית מהתקציב, אך בתמורה לכספו נאלץ להתפשר על מזונות רבי קלוריות (ומשביעים) ודלי ערך תזונתי. היא מדגימה שלל דרכים שבהן נוקטים מי שבאמת חיים וניזונים כך כדי להעשיר ולהגדיל את תקציב מזונם (החל באכילת דוגמיות חינם בסופרמרקט וכלה באיסוף לחם שפג תוקפו ואינו ראוי לממכר במאפייה), ומשוחחת עם נציגי ארגוני הזנה שונים וכן מארגני שווקים ומיזמי חקלאות למען ובתוך הקהילה. אגב כך היא חושפת עוד קושי אמריקני והוא עצם הנגישות למזונות בריאים ולתוצרת טרייה (ירקות ופירות), שהיא עצמה אינה קיימת לעתים לתושבי שכונות מרוחקות ומנותקות ולאוכלוסיות מעוטות הכנסה (שאין להן מכונית לנסוע בה עשרות קילומטרים לחנות מזון גדולה כזו או אחרת). בסופו של שבוע מסכמים בני הזוג פוטאש את חוויית הניסוי שלהם כאתגר שנעשה יותר ויותר קשה בחלוף הימים, כחוויה קולינרית שאף פעם לא גרמה להם תחושת שובע גדול והגבילה כמעט לאפס את יכולת האירוח. הדיאטנית שבדקה את הרכב ארוחותיהם ומנותיהם פסקה כי אמנם התפריט עמד בכל הקריטריונים להימצאות אבות המזון הנדרשים, אך לא עמד בהמלצות לגבי מנות הירק והפרי המומלצות ליום. מעבר לכך, בהתחשב במשקל גופם, גילם ורמת פעילותם, לו היו ממשיכים כך לאורך זמן היו יורדים במשקל כי לא צרכו את מספר הקלוריות הנדרש להמשיך לקיים את מערך האנרגיה הגופנית שלהם כפי שהוא (ושניהם אנשים רזים מלכתחילה). המסקנה עגומה: מי שנאלץ לאכול לפי תקציב כזה באמריקה יהיה רזה מאוד ורעב (ולכן גם מן הסתם עייף, נרגן ועצבני) או לחילופין יסבול מעודף משקל, מהיעדר ויטמינים ומשלל בעיות רפואיות הנובעות ממשקל יתר. נכון, מציאות החיים כאן איננה זהה לזו שם במובנים שונים, ובכל זאת הבעיות העקרוניות דומות. רעב - אומר אחד מחברי הקונגרס המתראיינים בסרט - הוא בעיה פוליטית, שאין די רצון פוליטי לתקנה.
"לאכול לפי תקציב", ערוץ יס דוקו בלוויין, יום ד', 21.3, 22:00, במסגרת ספיישל דוקו-שף. הפקה, בימוי, קנייה, בישול ואכילה: שירה ויואב פוטאש. אורך הסרט: שעה עוד על תרבות ובידור:

ביקורת ספר: אנטומיה של היעלמות

ביקורת תיאטרון: סיפור אהבה בשלושה פרקים

ביקורת ספר: אשת הטיגריס

ביקורת קולנוע: קרוב להפליא ורועש להחריד

ביקורת תיאטרון: חוקר פרטי

ביקורת קולנוע: זאת מלחמה