לקראת שידור: ללא נקודה סופית

העיתונאי שלמה סלוצקי נסע לארגנטינה לסקר בעבור הטלוויזיה הישראלית את משפטו של גנרל מננדס ושותפיו לחונטה במשטר הגנרלים של ארגנטינה בשנות ה-70 של המאה הקודמת. בעבור סלוצקי זו לא הייתה רק משימה עיתונאית, אלא מסע אישי מאוד - חזרה למולדתו ויותר מכך, חזרה לחברים ולזיכרונות טעונים, לתקופה המכוננת בחייו ולעניין לא סגור. כי אז, כשמרבית חבריו לתנועת הנוער בחרו להשתתף בפעילויות השמאל והגרילה בארגנטינה של ימי דיקטטורה צבאית, בחר סלוצקי לעלות לישראל ולחיות בה את חייו. 2,000 יהודים, רבים מהם צעירים שהיו חברי תנועות נוער ציוניות וביניהם גם חלק מחבריו של סלוצקי, היו בין 30 אלף האזרחים שנרצחו בעשור של משטר הגנרלים בארגנטינה, שהחל כשהצבא בראשות גנרל וידלה השתלט ב-1976 על מוסדות הממשל. המסע לסיקור משפטו של מננדס היה לסלוצקי בבחינת סגירת מעגל, ואת סיפור המסע, שהחל 30 שנה קודם לכן, הוא מספר בסרטו "ללא נקודה סופית", שיוקרן ביום א' (15.1) בערוץ הראשון. סלוצקי חוזר לקן השומר הצעיר של נעוריו, שעל קירותיו מתנוססות עדיין אותן סיסמאות אידיאליסטיות מאז, חוזר אל חלק חברים מאותם ימים, שמספרים על הלהט והתום והאידיאליזם שהיו חדורים בהם. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, הוא מסביר, הם חששו שמדינת ישראל תיעלם ונשמו לרווחה רק כשפסקה הלחימה. על רקע זה ומתוך תחושת מחויבות הגיעה לישראל זמן קצר אחרי המלחמה קבוצת צעירים וסלוצקי בתוכה. הם הגיעו מכמה קנים וערים, וכך הכיר סלוצקי דווקא בקיבוץ בישראל את מי שנודעו כקבוצה הקיצונית מקורדובה. בין הצעירים הארגנטינאים מלאי הלהט התגלעו לא אחת ויכוחים אידיאולוגיים באותם ימים בקיבוץ, ויכוחים בין מי שהוגדרו מהפכנים יותר או פחות. סלוצקי זוכר את אביו לוחש לו עם שובו, במונית בדרך הביתה משדה התעופה, "אין לך מושג לאיזו מדינה חזרת". משטר הגנרלים כבר הפעיל יד ברזל בשלטון הטרור שהשליט. חניכי תנועת הנוער הפעילים בקורדובה הצטרפו ללוחמי הגרילה במה שהיה מאבק למען חירות במולדתם. חלק מאלה ששבו מהביקור בישראל שבו מאוכזבים ממה שראו בה. "ראינו בישראל חוד חנית של האימפריאליזם", מגדירה אחת מהן. על רקע המחויבות למאבק לחופש בארגנטינה וההתפכחות מהחלום על ישראל כהגשמת מופת סוציאליסטי, אפשר להבין מדוע נתפס סלוצקי בעיני חבריו כבוגד כשהחליט בדיוק אז לעזוב את ארגנטינה, לעלות לישראל, לבנות בה את חייו ובכלל זה "להתגייס לצבא כיבוש שמקבל תמיכה אמריקנית ולהילחם בשירות מדינה שמספקת נשק למשטר הגנרלים", הוא מגדיר ומודה: "תחושת הנטישה של המערכה אף פעם לא לגמרי נעלמה". מקץ 30 שנה הוא שב ופוגש את יצחק רודניק, שנורה ברגלו בפעולת גרילה (רודניק משחזר את האירוע בחיוך מבטל), הושלך פצוע לכלא למשך שבע שנים ונותר נכה לכל חייו. הוא מסייר איתו בכלא "סן מרטין" הסמוך לקורדובה שבו היה כלוא ומקבל הסברים מצמררים על תנאי הכליאה הקשים. סיפורי אימה נוספים, מכלא "לה פרלה" שליד קורדובה, ובכללם מעשי אונס, הוא שומע גם מליליאנה קאז'יסו, אחת מ-17 ניצולים בלבד שיצאו חיים מהכלא הזה. ב"לה פרלה" ראתה בפעם האחרונה את אלחנדרה חיימוביץ', שהייתה אז בת 17. אלחנדרה סירבה לבקשת הוריה לעלות לישראל. אחותה, רותי, מספרת על המכתב שהשאירה להוריה, בו כתבה שהיא עוזבת את הבית כדי לא לסכן את המשפחה. היא עזבה יחד עם חברתה אולי, שגם היא נעלמה. חברתן איריס פרידה מספרת על החיפושים אחריהן ועל כך ש"פתאום הבנו שאולי ההורים לא יצילו אותן". ביום שבו רודניק נפצע, נהרג חברו ריקרדו לוין. מרים, אשתו הצעירה וההרה, ילדה את בתם אנה כעבור ארבעה חודשים ובמשך שנתיים עוד המשיכה להסתכן בפעילות מחתרתית. "רובנו", מעיד גובר, אחד הפעילים, "חשבנו אז במונחים של אידיאליזם ורומנטיקה, שזה בסדר להמר על החיים, לשלם בחיים על מימוש אידיאלים". מוניקה סולודקי, שהתאהבה בבעלה הוגו דווקא באותו ביקור מכונן בקיבוץ רמות מנשה, נישאה לו במחתרת עם שובם והיא משחזרת את הלילה שבו נחטף מדירת המסתור שלהם. אותה, בהריון מתקדם מאוד, השאירו מאחור. סלו קניג, שחי כיום בספרד, לא מפסיק להתייסר בשאלה כיצד מתה אחותו שנעלמה אז. "לו הייתה באמת מתרחשת מהפכה שהייתה מחוללת שינוי רצוי, אז אולי המוות שלה היה שווה. אבל המציאות, כפי שהיא, לא שווה את חייה", הוא אומר. סלוצקי משוחח עם קרובי משפחה של חברים שאינם ועם חברים ששרדו ובגרו; הוא נוכח במפגש של ותיקי תנועות הנוער משנות ה-70, שומע טענות נגד ראשי קהילות מאותם ימים ומתעמת עם נציגיהם היום. הוא מבקר באנדרטה לזכר הנרצחים שנעלמו בקורדובה, שהוקמה באיחור רב וביוזמת רב הקהילה, שיזם גם לראשונה, מקץ 30 שנה, חוברת זיכרון והנצחה. הוא מבקר ביער לזכר הנרצחים הנעלמים בישראל ומסקר את משפטו של מננדס, שהתאפשר רק לאחר ביטול חוק "הנקודה הסופית" שכפו הגנרלים השליטים בשלהי משטרם, על מנת לחמוק מעונש לו היו צפויים בשל פשעים נגד האנושות. 30 שנה חלפו מאז הושת החוק ועד ביטולו. סלוצקי מספר את סיפור מסעו בדילוגים ובקפיצות בין מרואיינים, עדים ואתרים, אלבומים ישנים וזיכרונות פרטיים, סיורים עכשוויים וניתוחים ממרחק זמן, תובנות אישיות ודברי אחרים. זהו סיפור חשוב על נושא שכמעט לא מדברים בו, ולכן קצת חבל שאינו מכיל שלד או מסגרת מידע היסטורי, רלוונטי, סדור וברור, גם למי שלא יודעים ו/או זוכרים מה אירע שם.
"ללא נקודה סופית", הערוץ הראשון, יום א', 15.1, 21:45. סרטו של שלמה סלוצקי, הפקה במסגרת מחלקת התעודה, ערוץ 1. אורך הסרט: 60 דקות עוד על תרבות ובידור:

אופרה: עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני

ביקורת קולנוע: נערה עם קעקוע דרקון

ביקורת ספר: הבגידה

ביקורת תיאטרון: קוויאר ועדשים

ביקורת תיאטרון: יונה ונער