לקראת שידור: צריכה להפסיק לחכות

כמעט שמונה שנים חלפו מאז נהרג בעזה לוחם גבעתי יעקב (ז'לקו) מרוויצה, שהיה חייל בודד. מעיין הוד הייתה חברתו, בת זוגו במשך שנתיים, ומשפחתה - משפחתו בארץ. "משהו עצר מלכת ב-11.5.2004", אומרת אמה של מעיין, ענת הוד, בסרטה של ציפי ביידר "צריכה להפסיק לחכות", שיוקרן ביום ג' (24.4) בערוץ 10. "מעיין השמחה, הצוחקת, והיודעת להעניק הסתגרה בקונכייה. היה לנו ברור שזה ישפיע עליה, אבל לא חשבנו שעד כדי כך. שאי אפשר יהיה לאהוב אותה... השריטה מאוד קיימת ונוכחת ובגלל זה אנחנו נוסעים". הן אכן נוסעות, הבת שעד לשלב זה לא הצליחה להתגבר על הכאב והאובדן, להשלים איתו ולהמשיך בחייה, שעדיין מחכה בצורה כלשהי ליעקב, והאם, בעצמה יתומת צה"ל, שאיבדה את אביה במלחמת ההתשה, לסרביה, מולדתו של יעקב והמקום שבו נקבר. בתקווה לסגור מעגל. הבמאית ציפי ביידר בחרה לתת קול בסרטה ולפתוח צוהר לכאב של רבים (ובעיקר רבות) שהם "הבלתי נספרים רשמית", אלה שאינם קרובי משפחה ישירים לנופלים, אינם בעלי קרבת דם או קשר רשמי אחר - לחברות, בנות ובני זוג, לחברים, למשפחות מאמצות ברגש גם אם לא בחוק, לאנשים קרובים מאוד, ולעתים קרובות גם צעירים מאוד, שנותרים לפתע לבדם ונאלצים להתמודד עם האובדן והצער והחסר בכוחות עצמם. או במקרה הטוב, כמו במקרה של מעיין הוד, בעזרת הורים מאוד תומכים, קשובים ומכילים. מרוויצה עלה לארץ לבדו, חדור מוטיבציה לשרת בצבא, מספרים בני משפחת הוד. הוא רצה לשרת בסיירת או בשייטת, אבל כיוון ששירת קודם לכן שנה בצבא זר - הסרבי - לא התקבל. זה לא גרע מהלהט שלו והוא שירת בשמחה ובגאווה בגולני. מעיין, בעלת פני ילדה כחולת-מבט, מספרת על רקע שלל תמונות מלאות אהבה צעירה שהוא היה לה "כמו נפש תאומה", ומדברת בכנות ובפתיחות על הכאב והחסר שאינה מצליחה להתגבר עליהם כל השנים. יעקב, היא אומרת, רצה להיקבר בישראל, אבל אמו בחרה לקבור אותו לידה, בנוביסאד. משום כך הקימה משפחתה אנדרטה לזכרו בזיכרון יעקב, ו"אני חושבת שרוב הזמן הוא כאן". היא מודה כי למרות שהחיים נמשכים, משהו בה עצר, נותר מאחור, לא פתור, לא סגור. משום כך היא נוסעת לסרביה, לראשונה מאז הייתה שם בלוויה של יעקב, ל"גילוי מצבה אחרי שמונה שנים. אני חוששת מהלא נודע של עצמי", היא מודה. אביה, בני, מקווה שבמסע היא "תנקה הכול. לא אכפת לי שתישבר שם, אבל שתקום, כמו עוף החול, ותחזור לעצמה". אמה, ענת, מאחלת לבתה להיפרד מיעקב. "יש לנו כאב אדיר של הורים, של הורה שרואה את הילד שלו מתפרק מזה, כאב של חברה שאומרת 'מה פתאום אתם בוכים זה לא שלכם, הוא אפילו לא היה בעלה'", היא פותחת צוהר לעולמם של הכואבים הללו, שנותרים בשולי תמונת השכול. בנוביסאד מסרבות אמו ואחותו של יעקב להצטלם לסרט, "מחשש לוונדליזם". מעיין לא כועסת עליהן. היא נפגשת עם חבר ילדות קרוב של יעקב ובוכה בזרועותיו. יש לך אותו הריח, היא מחייכת אליו בין דמעות, והוא אומר לה שיעקב היה רוצה שתמשיך בחיים נורמליים. לא, הוא עונה לה, הוא לא כועס עליה שבגללה יעקב חזר לארץ מהביקור האחרון במולדת, חודש לפני שנהרג. "זה היה הגורל שלו. צרות תמיד רדפו אותו". הוא גם משוכנע שיעקב ידע שהיא אוהבת אותו, "לכן הוא אהב אותך כל כך". והיא, מתעודדת, "אני רוצה להאמין שהוא יהיה איתי גם כשאתחתן ואלד, בדרך טובה, שישמור עלי". יחד עם אמה היא עולה לקברו של יעקב בבית העלמין היהודי בנוביסאד, קבר צבאי ישראלי לכל פרטיו, יחיד כזה מחוץ לישראל. בין מצבות שמוטות מאתרות השתיים את הקבר הייחודי, הישראלי כל כך בתפאורה הזרה. ורד וצמיד מונחים, דמעות זולגות ביחד ולחוד. בבית העלמין הנטוש ניצבת צעירה שלא היה לה לאן להוליך את אהבתה האבודה, ואמה, שנותנת לה מרחב לכאוב ומפלט מגונן להתנחם בו. "אולי זה כל העניין, להבין שאם הוא לא פה - הוא גם לא שם. שהוא קיים רק אצלי. ולא לחפש בפינה, אולי הוא יבוא", מסכמת בסופו של מסע מעיין. "אני מרגישה שהגשמתי חלום... במובן שאני יכולה להרפות מחלום שהיה לי. מצאתי את מה שחיפשתי". ולאמה היא פונה ואומרת, "ותודה רבה שאת תמכת בי תמיד". כי אכן, סרטה של ביידר עוסק בהתמודדות של אישה צעירה, מעיין הוד, עם השכול, אבל חלק בלתי נפרד מההתמודדות הזו הוא מערכת היחסים בין אם ובת בתוך כל זה, ובמקרה הזה - של מעיין עם אמה, ענת הוד.
"צריכה להפסיק לחכות", ערוץ 10, יום ג', 24.4, 22:30. יוצרת ובימאית: ציפי ביידר; צילום: רונן מאיו; הקלטה: חיים מאיר; עריכה: עדו בהט; הפקה: מור טרגר-דלריה. אורך הסרט: 39 דקות עוד על תרבות ובידור:

ביקורת ספר: בית קיץ עם בריכה

ביקורת קולנוע: לדוג סלמון בתימן

ביקורת ספר: הזאב האדום

ביקורת ספר: מיטה

ביקורת תיאטרון: 33 וריאציות

ביקורת קולנוע: חטיפה לאור יום