לקראת שידור: קליבלנד

סדרות אנימציה קומיות הן עניין של טעם. החיים בהן דומים בעיקר לחיים בסרטים מצוירים: אין כמעט ברקסים לכלום - החל באלימות (שהפגיעות ממנה מינוריות לחלוטין, גם כשחצי בית מתמוטט) וכלה במרגליות שמפיק הפה (אסכולת הפוליטיקלי קורקט לא גרה כאן, אפילו לא מבקרת בסביבה); המבוגרים ילדותיים, הילדים מבוגרים ברוחם; הריאליזם מתחיל ונגמר בדיוק איפה שמתחשק ליוצרים, והפנטזיה הפרועה והמתפרעת היא דיירת כבוד כאן. פעם זה היה פשוט. היו הפלינסטונס (שלרגע מקומי מסוים כונו כאן "משפחת קדמוני"), פרד ואשתו ווילמה, חברו בארני ואשתו בטי, אנשי תקופת האבן שצחקו בעיקר לקדמה של המאה ה-20 בחן חף מרשע או מזדון. לפני 21 שנה באו לעולם (ברשת פוקס) הסימפסונים, משפחה דיספונקציונלית משעשעת ופרועה של יצורים שלא נראים כמו בני אדם, אבל נשמעים לגמרי אנושיים, משפחה שנולדה כפרודיה על מעמד הפועלים האמריקני ובכלל כסוג של סאטירה על המשפחה, החברה והתרבות האמריקניות. הסימפסונים מאריכי הימים (הסדרה הוותיקה ביותר בטלוויזיה האמריקנית, נכון לעכשיו) עיצבו, שינו והשפיעו על סדרות קומיות רבות שקהל היעד שלהן היה מבוגרים, ודאי סדרות האנימציה. "קליבלנד", שעולה עכשיו בלוויין בימי ו' בשעת לילה מאוחרת (23:30, כיאה לקהל היעד שלה), היא כבר סדרה-בת של הצלחת אנימציה קומית אחרת למבוגרים, הסדרה "איש משפחה" (שעונתה השמינית מתחילה במשבצת השידור שלפני "קליבלנד"), והיא עצמה כבר חלק מדור ההמשך של האב-טיפוס שעיצבו הסימפסונים. קליבלנד הוא שמו של גיבור הסדרה, גבר אפרו-אמריקני בגיל העמידה, אשר בפרק הפתיחה, עקב גירושיו מאשתו (הבית מתפרק, תרתי משמע) עוזב את עיר מגוריו ביחד עם בנו המתבגר והשמן ראלו, בדרך לקליפורניה, להגשים חלומות ישנים (אם כבר להתחיל מחדש, אז לגמרי). אלא שבדרך עוצרים השניים בעיירת ילדותו והתבגרותו של האב, מקום (דמיוני) שנקרא סטולבנד בווירג'יניה, ושם, בסיור נוסטלגי בתיכון בו למד, פוגש האב את אהובת נעוריו דונה, במקרה מזכירה בבית הספר.


לדונה יש בת מתבגרת ובן צעיר (שניהם בעייתיים, כמובן) ומקום בבית, והיא מזמינה את קליבלנד ובנו ללון אצלה. מפה לשם מתברר שמתחרהו הגדול של קליבלנד על לבה של דונה אי אז בתיכון, שהוא גם אבי ילדיה וגם לא-יוצלח, עדיין מרחף בסביבה. מתברר עוד שקליבלנד עדיין מאוהב קשות בדונה, אך מתקשה להודות, ומי שרואה את המציאות כהווייתה הוא בנו. בסופו של הפרק יש לנו, במילים שלהם, סוג של משפחת בריידי שחורה ("רק שאני לא נשואה לארכיטקט הומו ולא נכנסת למיטה עם הבן החורג שלי", כפי שמבחינה דונה, על חשבון משפחת בריידי המקורית): קליבלנד ודונה נישאים, כל הילדים יצטרכו ללמוד לחיות באותו בית, וקליפורניה תישאר בצדה השני של היבשת. כמקובל בז'אנר, יש כאן הרבה שפה בוטה, בדיחות גם מהסוג הנמוך והוולגרי ואף אחד לא מוגן מחיצי הכותבים. ההיגיון הפנימי והריאליזם הם של סרטי אנימציה (מהמכה הכי כואבת קמים עם פלסטר וכן הלאה), וברוח המקובלת בסדרות אנימציה כאלה, הדמויות וחלק מהאירועים והפעולות מאופיינים רק בקווים כלליים באופן מכוון, מבלי לנסות לדייק או ליצור משהו דמוי מציאותי או אנושי. מי שאוהב את הז'אנר, ישמח מן הסתם להכיר גם את קליבלנד כישות עצמאית. אני אישית לא התרשמתי ממנו במיוחד, וההומור שלו ושל משפחתו-חבריו-שכניו לא דיבר אלי, אבל אני בכלל לא חובבת את הסדרות הללו, אז יש להניח שזה לא הוא - זו אני.
"קליבלנד", ערוץ יס סטארס קומדי בלוויין, ו' החל מ-2.7, 23:30. סדרה קומית מאוירת (לקהל בוגר; סדרה-בת ל"איש משפחה") של רשת פוקס האמריקנית. יוצרים: סת' מקפרליין, מייק הנרי וריצ'רד אפל. דיבוב קולות: מייק הנרי, סנאה ליית'ם, קווין מייקל ריצ'רדסון, ניאה לונג, רייגן גומז, סת' מקפרליין עוד על תרבות ובידור:

ביקורת ספר: חיים

ביקורת ספר: המתיקות שאחרי

ביקורת קולנוע: הרקדן האחרון של מאו

פסטיבל מחולוהט: 84 מופעי מחול

ביקורת קולנוע: קילרים