לקראת שידור: תאהבו אותי כמו שאני

ג'ונו (ג'ונתן) לנקסטר הבריטי לוקה בתסמונת טריצ'ר-קולינס, פגם גנטי מולד ונדיר המתרחש אחת לעשרת אלפים לידות, אשר הלוקים בו נולדים ללא עצמות לחיים, מה שגורם לעיוות מראה הפנים ולליקויי שמיעה. ג'ונו בן ה-25 נעזר במכשיר שמיעה המוצמד (בבורג טיטניום) לראשו (ומוסתר בשערו), כיוון שבגלל אותו פגם מולד גם אוזניו אינן מפותחות דיין. את מראה פניו המעוותים למד לקבל ואף לחיות איתו בשלום, עד כדי כך שהחליט במודע ובמכוון לא לעבור ניתוחים קוסמטיים לתיקון ולשיפוץ מראה פניו, ומכאן שם הסרט התיעודי המוקדש לו, שיוקרן ביום ב' (5.9) בערוץ 8 בכבלים, "תאהבו אותי כמו שאני". אחת שאוהבת אותו כפי שהוא היא חברתו זה שלוש שנים, לורה, המסבירה בסרט כי פניו של ג'ונו הם רק אספקט אחד במכלול שבו התאהבה, וש"יש לו גוף משגע, שיער יפה, והוא מתלבש טוב". השניים גרים ביורקשייר, והכירו במכון כושר כשג'ונו עבד בו. עכשיו הוא כבר אינו עובד במכון כמדריך, אבל עובד בו קשה על פיתוח הגוף שלו. בכלל, ג'ונו מקדיש לא מעט זמן ומאמצים לפיתוח ולטיפוח הגוף וההופעה, לדבריו "כי זה עוזר לי לפתח ביטחון עצמי". הוא עדיין גר עם אמו המאמצת ג'ין. הוריו הביולוגיים מסרו אותו לאימוץ 36 שעות לאחר הלידה. הם לא יכלו להתמודד עם התינוק בעל הפגם המרתיע שהתחזיות לגביו היו שייתכן כי לא יוכל ללכת או לדבר. לא זו בלבד שהוא מדבר, הוא אף מופיע בסופו של הסרט בפני ילדים, ולא זו בלבד שהוא הולך, הוא גם רץ מרתון ומשתתף באתגר בנוסח "איש הברזל". אין ספק שהוא בחור יוצא דופן המשדר חיוביות שמקורה איננו בהכחשה, אלא בהתמודדות נחושה. אין ספק גם שהוא דוגמה לאדם המוכיח בכל יום מחדש שחריגות היא לעתים קרובות בעייתית יותר בעיני המתבונן מאשר בעיני מי שחריג. אין גם ספק שהוא ראוי לכתבת מגזין טלוויזיונית, כי הוא והתסמונת שבה הוא לוקה, בהחלט מעניינים. אבל כסרט בן כמעט שעה, התחושה היא לא אחת של מתיחת יתר של הסיפור, שאינה מיטיבה איתו. כי במקביל לנושא ההתמודדות עם התסמונת (שאגב, אינה זוכה באמת להסברים מדעיים או רפואיים ברורים ונותרת מוגבלת למידע שמספק ג'ונו ועוד קצת מסביב), הסרט עוסק גם בניסיון של ג'ונו ליצור קשר עם הוריו הביולוגיים. כמו לא מעט אנשים שאומצו, גם הוא הגיע לשלב בחייו שבו השאלות לגבי הוריו הביולוגיים מטרידות אותו במידה כזו שהוא מבקש להן תשובות. גם הוא פותח תיק אימוץ, משגר מכתבים באמצעות פקידת אימוץ, מבקש להיפגש, אומר שאינו כועס, אלא רק רוצה לדעת קצת יותר, ומתאכזב עד דמעות כשהתשובה המגיעה היא שהם אינם מעוניינים בשום קשר. למרות שהמאומץ כאן הוא יוצא דופן, כמיהתו להכיר, לדעת ולהבין איננה כזאת. דווקא בחירתו לחיות את חייו עם הפגם, למרות שהרפואה מאפשרת תיקון של העיוות - כפי שמתברר ממפגש של ג'ונו עם איש צעיר שעבר ניתוחים פלסטיים ואורתודנטים והפגם אינו ניכר בו כלל - היא הדבר היוצא דופן, ולכן חבל שהסרט מתפרש ומתרחק מהעיקר הזה. ואולי זה חלק מהעניין של הצורך "למלא סרט" לעומת עשיית כתבה מהודקת וממוקדת. ג'ונו מכריז שבחר לא לתקן את מראהו, הוא מזכיר קשיים שסבל מהם בילדות, הוא מדבר על זה באוזני קהל ילדים ומבקש, "אל תהיו אכזריים אלי, ואל תניחו שאני מטומטם". אבל הוא לא באמת מסביר למה החליט כך ולא אחרת. הוא מדבר על העידוד שהוא שואב מאנשים שפונים אליו בעקבות חשיפה בטלוויזיה ואפילו נוסע להיפגש עם משפחה שיש לה בת צעירה הלוקה בתסמונת, אבל אלה, כך נראה, אנקדוטות בחייו ולא נתיב שליחות נבחרת או משהו בדומה. גם אורח חייו הכולל התמסרות לכל ענייני טיפוח ופיתוח הגוף (למרות שאין לו חזות של שרירן גברתן) אומרת משהו, אבל מה בדיוק אין יוצרי הסרט מנסים באמת לברר. מעבר למה שברור וניכר לעין, מעבר לרמת הקוריוז שבחשיפה, אין בסרט שום ערך מוסף של תובנות, הסברים או העמקה (למשל, בסוגיה של פגמים ומולדים המעוותים מראה) שיכול היה להעניק לו משמעות קצת יותר רחבה. בהשאלה ממקום אחר לגמרי, ההצצה המרפרפת של הסרט לחייו של ג'ונו מזכירה קצת צפייה בגמד מלהטט בזירת קרקס: החריג ויכולותיו נגלים לעין, אבל מה כל זה באמת אומר על חייו של מי שמתמודד עם החריגות, ומה בכלל ניתן ללמוד מכך על החריגות ועל גורמיה?
"תאהבו אותי כמו שאני", ערוץ 8 בכבלים, יום ב', 5.9, 23:00. הפקה ובימוי: מירה קינג; צילום: מירה קינג, מתיו גמאג', לוק הלאם; עריכה: רופרט סוול; קריינות: אנבל לילי. אורך הסרט: 57 דקות עוד על תרבות ובידור:

ביקורת ספר: פלאפל אוסלו

ביקורת קולנוע: בוקר טוב אדון פידלמן

ספר חדש: דולה אור מאפר

ביקורת תיאטרון: אם יש גן עדן

ביקורת קולנוע: חצות בפריז