מי יתנני גבר אסתטי

מישהי פעם הציעה להכיר לי מישהו. "ואיך הוא נראה?", שאלתי, מה שמיד גרם להרמת גבות אצלה. "המממ...בסדר", מלמלה לבסוף. באותם ימים עוד לא ידעתי ש"בסדר" פירושו "רגיל, לא משהו", או אם לדייק, המראה הפופולרי הגברי המשלב כרסונת וקרחת.

שמחה וטובת לב הסתפקתי ב"בסדר" שלה. לאחר שגם נמסר מידע מרשים על אישיותו של הנ״ל (מקסים, חכם וכו׳), נקבעה פגישה וכשפתחתי את הדלת ראיתי לתדהמתי אורגניזם עב כרס, קרח למשעי ובעל עיניים רושפות, שפעלו בתיאום עם פה שלא חדל להתלונן ולקטר על חייו.

אבל הוא לא העניין כאן. מה שהטריד את מנוחתי היה המבט המופתע, הנוזף והמזלזל שצבע את פני השדכנית כששאלתי על המראה של בן זוגי העתידי. כאילו אמרה לי ללא מילים את מה שאולי חושבות וחושבים נשים כגברים, רבות ורבים׃ "איך את, אישה, שמטבע הדברים פנימיותו של הגבר היא היא הקובעת עבורה אם שווה הוא או לא ולא מראהו החיצוני - איך את שואלת לפני הכל דווקא על המראה החיצוני?".

"אצל גברים זה מקובל, גברת, זה נורמלי!", המשיך המבט לנזוף בי, "להם חשוב מיד לדעת איך האישה נראית, ואם טוב המראה בעיניהם הם מסוגלים, בכישרון רב, להתעלם מאישיות שלא ממש. ואם הם חצו את החמישים והבחורה צעירה מהם, מה טוב. הרי כשגבר מבוגר מתקשט בצעירה ממנו ב-20 שנה בבואו בחברה, היא מפזרת עליו אבקת עלומים והוא נחשק וסקסי להפליא בעיני עצמו. כוחו במותניו והוא עסיסי כסוס אבירי. אבל ממך, כאישה, היינו מצפים שמראה חיצוני של גבר לא יהיה בעל משקל פה. תתביישי לך".

הכרס הישראלית - קווים לדמותה

 בפריז יש רק אחת כזו. צילום: Shutterstock

הגישה הזו מפריעה לי, במיוחד לאור הממצאים במרחב. בוא נדבר רגע על עובדה המתנוססת ברחבי ארצנו׃ הכרס הישראלית. חייתי שלש שנים בפריז וראיתי כרס על גבר רק פעמיים. היה זה אותו גבר שראיתי פעמיים. מסקנה׃ מדובר בלגיטימציה או בחוסר לגיטימציה תרבותית, ערכים אסתטיים הניזונים מהתרבות המקומית. כי בתרבות שלנו, היהודית, אסתטיקה היא רק בונוס, לא ערך חשוב. בצרפת אני יכולה להעיד שהאסתטיקה היא בדי.אנ.איי הקולקטיבי.

ויש גם את עניין הקרחת המתנוצצת על רוב ראשי גברי ארצנו - שעליה, לדעתי, אחראי הצבא. ילדים בני 18 מתמודדים בבת אחת עם לחצים, עם עומס ולעיתים קרובות גם עם אימה וזוועות. הם לא מטפלים בעצמם כי החברה שלנו מאצ׳ואיסטית למשעי, לא זוכים לעיבוד ולטיפול נפשי, הלחץ ו/או האימה נשארים בנשמתם כמו מיני טראומה, אחרי השחרור הם מתחילה לנשוב מהלב למעלה - ואז, בגיל 35, פוף! הלחץ הגיע לראש ויפי הבלורית עף לכל הרוחות.

רוצה לאהוב את מה שאני רואה

גבר בלי כרס. דוד. צילום: Shutterstock

אבל אם נחזור לעניין הראשוני של אישה בגבר, ולציפיות החברתיות והתרבותיות ממנה, אוכל להעיד רק על עצמי. אם וכאשר ארצה קשר עמוק עם מישהו, אני לא מתכננת לנקר את עיניי כדי להתמודד עם איך שהוא נראה. אני מצפה מעצמי לכנות ולאותנטיות, וגם אם אצל נשים אחרות חוסר אסתטיקה גברית הוא לגיטימי, פופולרי ורווח - זה לא כך אצלי. אם אבחר מישהו, אני רוצה לאהוב את מה שאני רואה, כמו שאני רוצה לאהוב את מה שאני שומעת, נוגעת, וחווה בכללי. כי הוא יהיה הבחירה לטעמי האישי והפרטי.

טעם, העדפה ומשיכה הם בעומקם, בגרעין האמת שלהם, עניינים אינדיבידואליים ולא קולקטיביים. מותר ורצוי לבחור מה שמדויק לנשמה, ללב, למוח ולגוף. לא מתוך ציות מודע או לא מודע להכתבות חברתיות ותרבותיות, ולא מתוך התחשבות בדעות רווחות, סטטוס, ייצוגיות, שוויץ, כסף ואינטרסים. כי תכל'ס - מערכות היחסים המאכלסות את אלה, עמוקות כמו שלולית גנוזה.

[#middleBanner]

לטורים הקודמים של נולי עומר: 

הגבר במסיכה 

וגם:

10 טיפים להצלחה באתרי הכרויות

לא רק סרט: 5 הצעות לדייטים מיוחדים