מפרשים מחדש את הזיכרונות

רנטה בן שושן. "אפשר להיפטר מקיבעון מגביל"

כולנו שבויים במידה זו או אחרת במחסומים הרגשיים שלנו, בפוביות, במנגנוני ההגנה ובחרדות. כשאנחנו לא מפנים זמן לרגשות שלנו אנחנו פועלים על "טייס אוטומטי", ועם השנים אנו מגיעים הרבה פעמים למבוי סתום. כך קורה ביחסים הזוגיים שלנו, בפוביות מטיסה, בחוסר מימוש עצמי, בהתמודדות עם אכזבות ועם כישלונות אישיים ומקצועיים וכדומה.

"המחשבה שלנו מפעילה את הגוף, והגוף מפרש תנועות מסוימות על פי דרכו", מסבירה רנטה בן שושן, מטפלת בשיטה רגשית-קוגניטיבית. "לשפת הגוף שלנו יש השפעה על הנפש. הגוף זוכר מצבי סטרס וטראומה, ומחזיר אותנו לפעמים למקומות שאנחנו לא רוצים לחזור אליהם. אבל יש גם דרך חזרה".

השיטה, שאותה למדה בן שושן, ילידת וינה, באוסטריה ובגרמניה, לא באה להחליף טיפול פסיכולוגי ארוך טווח, אבל נותנת מענה בסיטואציות שמפריעות בחיים. הרבה פעמים שחרור חסימה אחת משפיע על הרבה דברים אחרים. מאותה הסיבה, למשל, בטיפול זוגי, אפילו כשרק אחד מבני הזוג בא לטיפול - זה משפיע על היחסים. כי כל שינוי מביא לעוד שינויים.

הזיכרון שלנו הוא מי שאנחנו

מדהים עד כמה יש לנפש השפעה על הגוף שלנו, ולמעשה על הגורל שלנו. לפחדים עמוקים ולא מודעים, לדוגמה, יש השפעה על אי כניסה להריון או על אכילת יתר או על הימנעות מפעולות היכולות לקדם אותנו בחיים. המוח האנושי פועל על מצב אוטומטי. כשמלמדים אותו משהו חדש ומסקרן, הוא יודע לתקן שגיאה שנחרטה והפכה לקיבעון.

רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק

בשורה התחתונה, הזיכרון שלנו הוא מי שאנחנו. וניתן לתת פירוש אחר-חדש לאותם הזיכרונות. "בעבודה פיזית עם המוח אפשר להיפטר מקיבעון מגביל", אומרת בן שושן. "באמצאות תרגול שמחבר בין הרגש למחשבה אפשר לנטרל את הפצעים הישנים על מנת לפנות דרך לחוויות חדשות. את המציאות אי אפשר לשנות, כמובן, אבל אפשר לשנות את הגישה, את העוצמה ואת ההתייחסות. והשינוי הזה עושה את ההבדל".

פורשים מהעבודה? אל תוותרו על העיבוד הרגשי

בסביבות גיל 60 אנשים מוטרדים מאוד מהפרישה המתקרבת. מהי למעשה פרישה? זו פרידה, וזה שינוי שאנחנו צריכים לעשות, אבל לאו דווקא על פי רצוננו. מישהו אחר החליט על זה בשבילנו. ואז אנחנו מפעילים את המנגנונים האוטומטיים שאותם אנו נוהגים להפעיל בזמן שינוי: קודם כול מתכחשים ולא חושבים על זה, אומרים לעצמנו שיש עוד זמן. אחר כך מכירים בזה שהתאריך מתקרב, ואם לא קורה נס - הפרישה כבר כאן. ואז מגיע העיבוד האינטלקטואלי ואנחנו מתעסקים בסוגיה - מה נעשה? איך נמלא את הזמן? ואז, כשהרגע מגיע - מדלגים על השלב הכי חשוב: שלב העיבוד הרגשי.

שלב העיבוד הרגשי הוא זמן ההיערכות למצב החדש. במקום להמשיך להתכונן לפרישה עם עצמנו, אנחנו עושים מה שממליצים לנו ועושים מה ש"צריך" לעשות, אבל יודעים בתוכנו שזה לא זה. הרבה פעמים אנחנו ממשיכים לחיות על פי זמני השגרה הישנה וממלאים את הזמן בפעילויות אקראיות, העיקר לעשות משהו, העיקר להיות עסוקים, ולא מעבדים רגשית את השינוי, לא נפרדים כמו שצריך מתקופת העבודה שלנו.

ההימנעות מהזמן הזה שעלינו להרגיש ולהיפרד ממה שהיה, מסבירה בן-שושן, גם אם זה כואב או לא נעים, היא קריטית. כי הטייס האוטומטי שלנו עלול להביא אותנו אל פי תהום. צריך לזכור שכאן לא כדאי לעבוד רק מהראש, אלא לערב את הרגש, וגם אם זה כואב או מבלבל - זה לזמן קצר, ואחרי זה יש התארגנות בריאה.

עוד על מודעות וחשיבה חיובית:

מותר לפחד, מותר לכעוס

לתקשר עם מלאכים של אור

לרקוד את הריקוד הפנימי

משחררים את העבר

משנים אמונה, משנים מציאות

לקהילת ניו אייג': לחצו