מצלמים את הזיכרון

"מי אני". צילום: יוסי לאור 

שלוש שנים מילדותו בילה שלמה טורבינר בבונקר בגודל ארבעה מטרים על ארבעה מטרים מתחת לרפת, עם עוד עשרה מבני משפחתו. את העולם שבחוץ ראה רק מדי פעם, בשעות החשכה, דרך חריץ בשערי הרפת. תצלום של טורבינר ששמו "הבור", המוצג בימים אלה בתערוכת "צילום בגיל" באולם המופעים של קיבוץ גבעת ברנר, הוא עיבוד של אותה חוויית ילדות מסויטת בתקופת השואה.

בתערוכה, שתינעל בחודש אפריל, מוצגים 22 צילומים שיצרו ניצולי שואה, סיכום של סדנת צילום חווייתית, ביוזמת המחלקה לשירותים חברתיים במועצה האזורית ברנר בשיתוף אשל-ג'וינט ישראל ובהנחיית היוצרת סיגל הראל-מור, הצלמת והאמנית אליסיה שחף וכותבת הביוגרפיות רונית קרן.

"חיפשתי לצלם משהו שיזכיר את אותו חריץ, שבעדו ראיתי את העולם", מספר טורבינר, ממשתתפי הסדנה. "מצאתי שבשבת צבעונית, שהאור בוקע מהחריצים שלה. זה מה שנשאר לי בזיכרון. אחי ואני שמציצים החוצה".

"הבור". צילום: שלמה טורבינר

טורבינר, המתגורר היום עם אשתו צילה, ניצולת שואה גם היא וממשתתפות הסדנה, במושב בית אלעזרי, חב את חייו ואת חיי משפחתו לזוג מכרים, איכרים אוקראינים תושבי פולין, שהסתירו 11 יהודים בבונקר שבנו במיוחד לשם כך, מתחת לרפת שבחצר המשק שלהם. "אנחנו היינו למטה" הוא מספר, "ומעלינו עמדו הפרות. לא היה לנו אוויר לנשימה כמעט. רק בלילה יכולנו לצאת מהבונקר, לפתוח מעט את דלת הרפת ולהציץ, תוך פחד נורא שהשכן יבחין בנו".

עם מציליו, שהוכרו לימים כחסידי אומות עולם, נשאר טורבינר בקשר הדוק עד יום מותם. "לא שכחנו את האנשים האלה", הוא אומר בהתרגשות. "לא מזמן אפילו מצאנו נינים של אותה משפחה, ואנחנו נמצאים גם איתם בקשר הדוק".

סדנת הצילום שבה השתתפו בני הזוג נוצרה על ידי סיגל הראל מור ושותפותיה לפני כשנתיים וחצי ונערכת במקומות שונים בארץ. "התנדבתי אז במועדון של ניצולי שואה", היא מספרת, "וחיפשתי פעילות שתיתן מקום ליצירתיות, מבלי להזדקק למיומנות כמו בציור או בעבודות יד ושכולם יוכלו להתנסות בה. כך הגעתי לצילום.

"שורשי אוויר". צילום: יוכי סיאקי

"נוכחתי לדעת כמה פעילות כזאת יכולה להיות מעשירה עוד קודם לכן, כשבעבר צילמתי סרט על ניצולי שואה ותוך כדי ההפקה החלטתי לשנות כיוון ולתת להם ליצור את הסרט בעצמם. חילקתי תפקידים והיה מפיק, במאי, צלם ומראיין. הסרט שהם יצרו נקרא 'זה הסרט שלנו' והחוויה היתה מדהימה".

סדנת הצילום החווייתית נועדה לאפשר לניצולי השואה לבטא את עצמם ולעבד את החוויות שעברו. "זה קורס צילום לכל דבר, עם הכשרה בהפעלת המצלמה, שהיא דיגיטלית ופשוטה, והרעיון הוא בעיקר להתבונן על העולם בדרך חדשה".

רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק

בשלב הבא יושבת רונית קרן עם כל אחד מהמשתתפים וכותבת איתו סיפור מחייו. "לרוב זהו זיכרון מהילדות בשואה, אבל לא תמיד. משימת הסיום היא לצלם את הסיפור. בתערוכה אנחנו מציגים את הצילומים הללו, שכל אחד מהם לקח לזיכרון שבחר וביטא בצורה אמנותית".

לא קשה להתחיל לצלם בגיל מבוגר?

"יש כאן בהחלט תהליך. בתחילה נכנסת חבורה של אנשים מבוגרים, שאחד מספר לי שהוא לא רואה בעין אחת, השנייה אומרת שרועדות לה הידיים והשלישי מודיע שהוא בקושי הולך. אבל האנשים האלה, שלא מאמינים בעצמם, תוך שלושה מפגשים רצים עם המצלמה בכזאת חיוניות ומרץ, שקשה להאמין.

"השוט". צילום: משה סלומון

"נכון שיש פחד להתחיל לעשות בגיל 80 משהו שלא עשית אף פעם. בתקופה שלהם, צלם היה אדם שיודע להפעיל מכשיר טכנולוגי גדול ומסובך. כאן הם לומדים שדווקא הטכנולוגיה המתפתחת, שמקשה להם בדרך כלל על החיים, עושה איתם חסד. הם יכולים לקחת מצלמה ובקליק אחד ליצור יצירת אמנות.

"המסכים גדולים והם לא צריכים להציץ דרך עינית, הכול אוטומטי וכל מה שצריך זה ללמוד להתבונן אחרת על העולם. מישהי אמרה לי, 'אני מרגישה שלפני הקורס הייתי עיוורת'. הם מגלים עולם, צבע, צורות, קומפוזיציות, מתחילים לראות דברים שלא שמו אליהם לב.

"מעבר לזה, כמי שעברו חוויות כל כך קשות בחיים, ניצולי השואה מקבלים זווית נוספת על העבר. כשאתה צריך לצלם זיכרון אתה מתקרב אליו, מסתכל עליו. בפתיחת התערוכה בגבעת ברנר עלתה לבמה מישהי מבוגרות הקורס שצילמה צילום מאוד מופשט ומעניין ואמרה שהיא מרגישה שהצליחה לקחת את העבר שלה ולהפוך אותו לאמנות. במילים קשה לה לספר, והצילום הוא הדבר היחיד שפתח אותה ואפשר להעביר את הסיפור שלה הלאה".

עוד על תרבות:

זיכרונות מקהילה שחרבה

"הדברים נשלפים לי מהשרוול"

"אחרי עשרות שנים הבנתי שאמנות יכולה לעזור"

"אפשר ליצור בכל מצב. צריך רק לרצות"