סבתא היא לא כספומט

המפגינים בכיכר ספרא בירושלים השבוע 

כיכר ספרא בירושלים הפכה ביום שלישי האחרון, היום שבו אושר תקציב המדינה על ידי הממשלה, ל"כיכר ספתא". עשרות סבים וסבתות, מגובים באמהות צעירות מ"מחאת העגלות", התכנסו בכיכר כדי למחות נגד המדיניות הכלכלית והחברתית של הממשלה, בטענה שיותר ויותר מהנטל נופל על כתפי הדור המבוגר.

דליה היבנר בת 66 מירושלים, סבתא לשלושה, ממארגני המחאה, טוענת שהגזירות הכלכליות והתקציב החדש הבהירו שרוב המעמסה הכלכלית של המשפחה המורחבת תמשיך ליפול על כתפי הדור המבוגר. "לחלקנו יש עדיין הורים קשישים שצריך לתמוך בהם, ומהצד השני הילדים שלנו, בני 30-40, שהקימו משפחות ולא יכולים להחזיק את הראש מעל המים. אם אלה ההוצאות היומיומיות, החובות, חוסר הביטחון במקום העבודה, שעות העבודה הרבות שהפכו את זה לעבודה-מאניה. מי שלא מוכן לעבוד כל יום עד שמונה בערב, ימצא את עצמו בחוץ. החלטנו שעבור עתיד טוב יותר לילדים ולנכדים שלנו, הגיע הזמן שישמעו גם אותנו".

בנוסף לעיתוי של אישור התקציב נבחר ה-30 ביולי גם כיוון שאוגוסט בפתח, ואיתו סופן של הקייטנות והסיוט של ההורים העובדים, ובעיקר של הסבים והסבתות הנקראים לדגל. "באוגוסט כבר אין פתרונות במחיר סביר לילדים", אומרת היבנר. "אני לא מכירה שום הורה צעיר שיש לו 50 יום חופשה בשנה, והשאלה הגדולה היא היכן יהיו הילדים. אז מי שיש לו סבא וסבתא מתפקדים, הילדים אצלם. אם לא, צריך להוציא כסף על פתרונות אחרים.

"אני למשל, נוסעת פעמיים בשבוע מירושלים לנכדים שלי בעמק חפר כדי להוציא אותם מבית הספר ומהמעון ולהישאר איתם בבית עד שההורים חוזרים. ואז, בשמונה בערב, אני נוהגת בחזרה לירושלים, וזה במקביל לעבודה שלי. באוגוסט למזלי אני לא עובדת, כי כבר קיבלתי 'סידור עבודה' אצל הנכדים".

נשמע מעייף.

"זה מאוד מעייף, אבל אלה החובות שלנו. גם אנחנו היינו פעם זוג צעיר וגם אני קיבלתי עזרה מאמא שלי, אבל רק כשהילדים היו חולים ועבדתי מחוץ לבית. לא על בסיס קבוע. גם בחופשות הקייטנות היו זולות יותר ואנחנו לא עבדנו בכאלה שעות מטורפות. היום הורה שיוצא בבוקר לעבודה וחוזר בלילה, אין לו כוחות לשבת עם הילדים. אז גם נושא החינוך עובר אלינו, כדי שלא יהיו כל היום מול המחשב והטלוויזיה, שהם הבייביסיטר הקבוע. יש גם חוגים, אבל אנחנו אלה שצריכים להסיע אליהם ולהחזיר".

ועוזרים גם כספית?

"גם אם שני בני הזוג עובדים, אחרי שכר דירה, גני ילדים, חשבונות ואחזקת רכב הם לא גומרים את החודש, אז ודאי שאנחנו צריכים לעזור. הם לא נוסעים לחו"ל ולא לבתי מלון בארץ, ועדיין קשה להסתדר. גם אני לקחתי משכנתה וקניתי דירה, אבל ידעתי שאני משלמת סכום קבוע כל חודש. עכשיו זה משתנה לפי מדד וריבית ונתקעים עם המשכנתה שנים.

רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק

"אני לא נותנת לילדים סכום חודשי, אבל אם אני אצלם ואין חיתולים אז אני קונה, ואם אני הולכת לגן והגננת אומרת שצריך לשלם משהו, אני פותחת את הארנק ומשלמת".

גם עזי נגר בן ה-58, אב לסטודנט ולחייל ושותף בארגון המחאה מספר על מציאות כלכלית קשה שבה חיים הורים שילדיהם מתבגרים, אך מתקשים לצאת לעצמאות כלכלית. "עד עכשיו טיפלנו בילדים שלנו", הוא אומר, "ועכשיו אנחנו מוצאים את עצמנו בתפקיד כספומט שלהם ושל הנכדים. לכן, אנחנו יוצאים בקריאה לשר האוצר ששאל איפה הכסף, שלא יחפש אותו בכיסים של האוכלוסייה המבוגרת, אלא בהתנחלויות ואצל הטייקונים.

"הבן שלי חייל בגולני וכלוחם הוא מקבל 700 שקל בחודש. כשהוא מגיע הביתה לסוף שבוע אנחנו מוציאים עליו פי שניים ממה שהוא מקבל לחודש. בקיצור, יוצא שאנחנו משלמים על הכול. הזעקה שלנו היא על כך שגם הסבים הפכו לקורבן של המצב. בעבר זוג צעיר לא היה צריך להיעזר בהורים. היום זה הכרחי, אחרת הם יקרסו".

לדברי נגר, לא קל להוציא את הסבים והסבתות לרחובות, או בכלל לגרום להם להודות בפומבי שהם מתקשים בנטל הסיוע לילדיהם. "ניסיתי לשכנע כמה מחבריי להתראיין בנושא והיה לי קשה", הוא מספר. "הם לא רוצים להיתפש כבכיינים או כחלשים או כמי שלא עוזרים בשמחה. אצל חלקם הילדים הטילו וטו על החשיפה. גם הם לא רוצים להיראות כמי שזקוקים לעזרה או מנצלים את ההורים. כלומר, יש פה גם עניין של בושה, ואנחנו רוצים להציף את הסוגיה ולבטל את הסטיגמה ולהגיד לסבים ולסבתות, חבר'ה, אתם חייבים להיות בפרונט".