סיפורי סבתא: כשסבתא היתה ילדה

דרך של חול גרגרי וצהוב הובילה אל הבית שלנו, שעמד בקצה המושבה. בית בטון, שקומת הקרקע שלו יצוקה באדמה, והקומות שהיו אמורות להיבנות מעליה - המתינו להשלמת בנייתן עשרות שנים. בשכנות לבית - מגרש ריק, באופק פרדסים ומסגרת של עצי ברוש השומרים עליהם. בבית סמוך, מעבר לדרך, גרו התאומות נעמי ורותי, עם ההורים שלהן יהודה ומינקה, שהיו בעיני משפחה מאוד עשירה. היה להם אפילו טלפון בבית, וגם תנור גדול, מוסק בעצים, חימם את הדירה בחורף, מה שלא היה בבית שלנו ולא של ידידותי האחרות. עדנה, החברה שלי, גרה עם הוריה ואחותה הצעירה בצריף קטן שהוקם בחצר הבית של התאומות. יהודה ומינקה הגיעו לפני שנים מארץ יוגוסלביה. גם ההורים של עדנה באו מיוגוסלביה, וכדי לעזור להם להיקלט בארץ איפשרו להם לגור בצריף עץ קטן מאוד שהקימו בחצר הגדולה שלהם. בצריף שלהם, בן חדר יחידי, באתי לא פעם לשחק. מטבח של ממש לא היה למשפחה של עדנה, ואמא שלה, מ?ריצה שמה, בישלה את כל התבשילים הטעימים שלה במרפסת חצי פתוחה. על שולחן עץ קטן שניצב במרפסת העמידו פרימוס, שבער באש חזקה והשמיע רחשים ושריקות, והלהיט את החלל הקטנטן. את הכלים היא הדיחה כשהיא עומדת כפופה מעל גיגית גדולה של מתכת, משפשפת צלחות, כפות וספלים השרויים בתוכה במי סבון. המקלחת של המשפחה היתה מותקנת בחצר, בתוך מבנה של פח גלי, שריצפתו בטון, אבל הדרך מן הבית למקלחת לא היתה מרוצפת, והיה צורך לנעול משהו על הרגליים כשיוצאים מן המקלחת, כדי לא להתלכלך מחדש בבוץ. גם בית השימוש היה במבנה פח בחצר. מבנה קטנטן, ובו ספסל של עץ עם חור גדול במרכזו, שכולו מונח מעל לבור גדול. מריצה, שהשתדלה בכל כוחה להרחיק ריחות רעים מבית השימוש שלהם, הקפידה לשפוך מי ליזול, לחיטוי, אל תוך הבור, בכל פעם שמישהו מאיתנו השתמש בשירותים. בבית שלנו גרנו אבא ואמא, אנחנו - שלושת הילדים - וכן סבא וסבתא בשלושה חדרים. חדר לילדים, חדר להורים וחדר לסבים. המצב הכלכלי היה די קשה. במשכורתו היחידה של אבא, פקיד בחברה לא גדולה לשיווק פרי הדר, צריך היה לכלכל את שבעת בני המשפחה (אבל לעומת משפחות הפליטים שהגיעו מאירופה, או לעומת המשפחה של עדנה חברתי, מצבנו היה, כנראה, פחות גרוע). כאשר המצב נעשה דחוק יותר, השכירו ההורים חדר אחד, והמשפחה הצטופפה בשני החדרים הנותרים. מעתה חיו בבית שלנו גם זוג נוסף, ואת המקלחת ובית השימוש היחידי חלקנו עם תשע נפשות.



משחקים בשכונה
הבתים המעטים שבשכונה מפוזרים על פני שטח גדול, וביניהם אזור רחב ידיים של חולות, מקום טוב ובטוח למשחקי הילדות שלנו. כאן חפרנו מנהרות, בנינו ארמונות ושיחקנו בכדור וגולות. השכנים, שניקו את החצר שלהם, הוציאו אל רשות הציבור ערימה גדולה של גזם, ענפים, זרדים וגם מעט קרשים של עץ - פסולת בניין. כל אלה הציתו את דמיוננו ושימשו להעשרת המשחקים שלנו. באחד הימים התגלגל הדימיון למשחק בארמון, ובו מטבח מרווח ותנור גדול לאפיית עוגות. הבאנו קופסאות פח מכל הבא ליד, בחשנו חול ומעט מים, יצקנו את ה"בצק" אל תוך התבניות, ועכשיו הכנסנו ל"תנור". כדי שהמאפה יצליח, הבאתי קופסה קטנה של גפרורים מהמטבח של אמא, והבערנו אש אמיתית ב"תנור" שבתוך ערימת הזרדים... הצלחנו מייד. השלהבת שיצאה מן הגפרור אחזה בזרדים, ולהבות צהובות צחקו אלינו מתוך הערימה. חיכינו לאפיית העוגות שלנו. עד מהרה הפכו לשונות האש למאיימות. האש הפכה לבערה גדולה ולוהטת, שעלתה והתפשטה במהירות. הילדים הגדולים שהתקבצו מסביבנו ניסו לעזור לנו בעצות להתגבר על הסכנה. ואז הציע נחום את מה ששמע מילדים גדולים ממש: "צריך לעשות פיפי על האש!" הצעתו התקבלה בברכה, וכולם הפשילו את המכנסיים, בנים וגם בנות, והזליפו מעט לחות על החול שליד המדורה הגדולה... אל מבצע הכיבוי המלא נזעקו כבר ההורים, ואנחנו ספגנו מנה הגונה של נזיפות והטפות מוסר... עדנה, החברה שלי, היתה בת גילי היחידה בשכונה הקטנה שלנו. בילינו יחד הרבה שעות. יחד טיפסנו על ענפי עץ התות בחצר של התאומות, ורכובות על ענף, רגל פה רגל שם, מושיטות ידיים נוטפות מיץ תותים כהה וממלאות את הפה והכרס בתותים שחורים ומתוקים. יחד התרוצצנו יחפות במגרשים הריקים ואספנו שברי חרסינה של כלים מקושטים, והיה לנו אוסף גדול. לנעמי ורותי היה אוסף נחשב יותר. אוסף של "זהבים". כאשר התגלגל לידיהן ממתק שוקולד או סוכריות עטופים בנייר כסף צבעוני, מעדן נדיר של עשירים, היו מחליקות את פיסת העטיפה המקומטת כשהן מעבירות את אצבעות היד על גבי ה"זהב", חזור והחלק היטב, עד שהתקבל ריבוע מבריק ונוצץ. את הריבועים הצבעוניים והמבריקים אספו אל בין דפיו של ספר להנאת כל רואה. היו "זהבים" פשוטים, בעלי צבע אחיד, והיו בעלי צבעים אחדים, אבל ה"יקרים" היו ה"זהבים" של עטיפות השוקולד שהתקבלו מחיילי הצבא האנגלי שהיה אז בארץ, ועליהם קישוטים עם ציורים וצבעים רבים. אנחנו ניסינו לחקות את התאומות ולרכוש גם לנו אוסף כזה. לכן, בכל הזדמנות, כשנפלה לידינו פיסת נייר כסף, חתכנו אותה בזהירות לשני חלקים, החלק האחד לאוסף, והאחר - להחלפות. הבנים, אולי כי חשבו את עצמם "גברים", ואולי מפני שהיו קצת בוגרים יותר, שמרו את נייר הכסף הבהיר הפשוט ויצרו ממנו "כדור של כסף". לצורך זה התאימו ניירות העטיפה של הסיגריות, או טבלאות השוקולד הפשוטות. הם מעכו וגילגלו לכדור קטן את הנייר המתכתי, ובכל פעם שנמצא נייר "זהב" נוסף, עטפו בו את הכדור שהלך וגדל, הלך והתעבה, עד שהגיע לגודל כדור טניס. המנצחים בתחרות הסמויה של יצירת כדור הכסף הגיעו אפילו לגודל של כדור רגל ממש.



עוד על זכרונות ארץ ישראל


אקסודוס: הספינה שהביאה להקמת המדינה



עצורי ההעפלה



איפה הארץ ואיפה החלום של יורם טהרלב



עיר, גזוז, פנס ומדינה: על ימיה הראשונים של תל-אביב



רגע בהיסטוריה: רצח ברנדוט



המושבניק שגילה את דרך בורמה



המירדף אחרי אורי מילשטיין והאמת ההיסטורית



היו זמנים: 60 להקמתה של מכמורת



מוזיאון הפלמ"ח: הסמל והמורשת



100 שנה להקמת ארגון "השומר"



נעמי פולני: האמא של הלהקות הצבאיות



חנה מרון חוגגת 84



האיש שאיפשר את מבצע נחשון



100 שנה להולדתו של אברהם שטרן ("יאיר")



רגע בהיסטוריה: הברחת ספינות שרבורג



האיש שהנציח את ארץ ישראל הישנה



משימה פטריוטית



לסיפורי תש"ח-1948


לפרלמנט של מוטק'ה, לצורך העלאת תגובות וסיפורי ילדות שלכם -
לחצו