ספר: קולו של המלאך

גיום מוסו לקח את אחד האלמנטים הבסיסיים ביותר המספקים לדמויות עילה להיקשר זה בזה ובעלילה (ועל כן משוננים בסדנאות כתיבה), והעמיד אותם בבסיס המותחן שלו "קולו של המלאך": שני זרים שנפגשים במקרה בשדה תעופה. אלא שבמקום הטוויסטים המקובלים הישנים, כמו למשל עיכוב בטיסה בגלל סופת שלגים או תקלה במטוס, שמספקים הזדמנות וסיבה לשפוך את הלב זה בפני זה, בידיעה שבתוך שעות אחדות כל אחד ייסע לצד אחר של העולם והסודות שנחשפו יישארו שמורים לנצח אי-שם, הוא הכניס שחקן נוסף וחדשני למשוואה: הסמארטפון. בעידן שבו איש איננו באמת לבד, גם מי שמתעכב או מתנגש בגמלוניות במישהו אחר בשדה תעופה הומה אדם, שהרי כולנו מחוברים בכל זמן לגדג'ט כזה או אחר - סמארטפון, טאבלט או מחשב נייד - זו הברקה כמעט מתבקשת.

מדלן הבריטית שחיה בפריז, מתנגשת - פיזית - בג'ונתן הצרפתי שחי בסן פרנסיסקו בשדה התעופה של ניו יורק. הוא בא לאסוף את בנו הקטן מגרושתו כדי לבלות איתו את חופשת חג המולד. היא בדיוק סיימה חופשה משלה בתפוח הגדול. ההתנגשות, שמעורבים בה גם מזון שמשנה מיקום ומצב צבירה, ועצבים, שומטת מידיהם את הטלפונים הניידים שלהם, ובחפזונם - כל אחד לוקח איתו את הטלפון של השני. והם מגלים את זה רק מאוחר מאוד, מאוחר מדי: כשהיא כבר בפריז והוא בסן פרנסיסקו. ומה שמתחיל בניסיון עצבני לתקשר ולתקן את הטעות במהירות האפשרית - מרכיבים קלאסיים לתחילתו של סיפור רומנטי - נהפך חיש מהר לחיטוט זה בחיי זה, למסע בלשי זה בעקבות זה, ובהמשך להיסחפות משותפת לפתרון תעלומת רצח והיעלמות וגם, כן, למחוזות רומנטיים.

כך היינו

אוהבים לקרוא? רוצים להמליץ על ספר טוב שקראתם, לקבל המלצות מגולשים או לשוחח על ספרים? לקהילת קריאה וספרים מומלצים: לחצו