ספר חדש: ההורים שחיים דרכי

נשורת רדיואקטיבית, זהו הדימוי המצמרר שבוחרת הפסיכואנליטיקאית פרופ' יולנדה גמפל כדי לתאר את הדרך השקטה והלא מורגשת שבה חלחלה, ועדיין מחלחלת, אימת השואה מדור לדור, לבניהם ולנכדיהם של הניצולים ולחברה הישראלית כולה. פרופ' גמפל, בעבר מרצה וחוקרת בחוג לפסיכולוגיה בבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב, עבדה שנים עם ניצולי שואה ועם בני הדור השני והשלישי. בספרה החדש, "ההורים שחיים דרכי" (הוצאת כתר), היא מתבססת על עבודתה ועל מחקרים אחרים, כשהיא מדגימה כיצד משפיע האירוע הטראומטי של העם היהודי מלפני 70 שנה על מציאות חייו ברמת הפרט והכלל, גם היום. גמפל, ילידת ארגנטינה שעלתה ארצה בגיל 22, הייתה מראשוני החוקרים את סבלם של בני הדור השני לשואה. בתחילת שנות ה-70 החלה לטפל בניצולי שואה ובצאצאיהם והתמקדה בילדים. היא חקרה את ההתמודדות עם טראומות ובדקה כיצד אנשים שהחלו את חייהם בשנות השואה מתמודדים עם מערכות יחסים במשפחה. הנשורת הרדיואקטיבית, דימוי שנולד אצלה אחרי אסון צ'רנוביל כשרצתה לתאר התפשטות של חומר חסר צורה וריח, משפיעה קודם כל על הסביבה הקרובה של הניצול. הבאת ילדים לעולם, טוענת גמפל בספר, היא עבור הניצולים משום אישור לחיים והבטחה להמשכיות שהצורר הנאצי לא הצליח לקטוע. אבל ההורים הללו, בעיקר אלה שעברו את השואה כילדים או כבני נוער, ללא דמויות הוריות, ואישיותם התעצבה בנסיבות בלתי אפשריות, מתקשים לתפקד כהורים לילדיהם. במקרים רבים הם אינם יכולים להגן על ילדיהם מפני החרדות הקיומיות שלהם עצמם, והילדים לוקחים על עצמם את הסבל של ההורים. צריך לתת לילדים האלה לגיטימציה לחיות את חייהם שלהם, ולא של ההורים. אין זה אומר, כמובן, שצריך להימנע מהעברת זיכרון השואה לדורות הבאים. "והגדת לבנך", היא מציינת בספר, "הוא מהציוויים החשובים ביהדות, ושימור והעברה של הזיכרון הקולקטיבי צריכים להתקיים, כפי שהם מתקיימים מדי שנה ביום הזיכרון לשואה והגבורה". אך מה על הזיכרון האישי? היא שואלת. האם העברה של אימת השואה, אימה בל תשוער, יכולה שלא לחבל ברצון לחיות? התוכן הטראומטי, גם אם הוא מסולק ומודחק, כפי שקרה אצל ניצולים רבים, נשאר במנגנון הנפש ויכול להופיע מחדש בדרך זו או אחרת, גם אחרי שנים וגם אצל הדורות הבאים.


"הייתה בטיפולי אמא לשלוש בנות שאיבדה את כל משפחתה בגיל שש", מספרת פרופ' גמפל. "היא סיפרה שהיא יודעת להיות אמא לבנותיה רק עד שהן בנות שש. מודל של אמהות לילדים בוגרים יותר פשוט לא היה לה. לפעמים זה מתבטא רק בניואנסים הקטנים, אבל ברור שמי שעבר את השואה ספוג בחרדות מוות הרבה יותר מאדם אחר. לא צריך לחפש יותר רחוק מזה". גם ילדיהם של ניצולים שלא דיברו ספגו את חווית השואה. מודלים של הזדהות, כותבת גמפל, בדומה לאידיאלים ולסיפורים, מזינים את שלשלת ההעברה של המשמעויות העוברות מדור לדור, והללו כוללות גם את הבלתי נאמר. "מה שנמסר באופן לא מודע, נע כאנרגיה חופשית העלולה לחדור למנגנון הנפשי ולייצר מורשת טראומטית. כמו בקרינה רדיואקטיבית, גם כאן עקבות הנזק נותרים רדומים ומתפרצים אצל הניצולים, ילדיהם ואף נכדיהם, כמחלות נפשיות או גופניות כעבור שנים רבות. "גם כשאדם לא מדבר על הסבל, לא מעבד אותו ולא נותן לו משמעות, הוא יכול להעביר אותו לילדיו. אבל העיבוד של הטראומה האדירה הזאת לא דומה לעיבוד של טראומות אחרות שאדם יכול לחוות בחייו. זה סוג של אבל שהוא בלתי אפשרי לעיבוד. השמדת עם היא מושג שנפש אנושית לא יכולה להכיל. אפשר לעשות העברה לדברים אחרים. לנסות לספר את זה, לכתוב על זה. בכל מקרה זה קצת יותר מדי גדול". בחלקו האחרון של הספר, "צל האובייקטים האבודים מוטל על ה'אנחנו'", גמפל כותבת שכאשר היא מעידה על השפעות האלימות החברתית, היא מחויבת, כמי שחיה בישראל, להתייחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני. היא בוחרת להתמקד בסבלו של העם הפלסטיני על ידי המדינה שאושוויץ נתנה לה את הלגיטימציה העולמית, ותוהה האם יצליחו הדורות הבאים להיפטר מהשרידים הרדיואקטיביים של האלימות השלטונית. "לא רק הצאצאים של הניצולים, כולנו חיים בתוך הקונטקסט הזה. המדינה שקמה רק הודות לשואה חיה בפחד, רדופה, מאמינה שזה שוב יכול לקרות וצריך להתגונן בכל מחיר, וזה מביא לתוצאות קשות. כל העשייה במדינה ספוגה במה שקרה בשואה. זו ארץ שכל הזמן חיה כאב ואבל אינסופיים, שמשפיעים על כולנו". כדי להקל על ניצולי השואה שחיים בינינו מדגישה גמפל את הצורך ביחס מבין ומכיל מצד החברה. "זו צריכה להיות חברה שעושה ימי זיכרון, שמספרת את הסיפור שלהם, שמכירה בסבל שלהם. בוודאי שלא מתייחסת בדרך המתנשאת שבה התקבלו כאן הניצולים אחרי המלחמה, שטענו נגדם שהלכו כמו צאן לטבח. "יש פצעים שאי אפשר לרפא, אבל אפשר לעטוף אותם, לתת להם הכרה ומקום בקהילה, וזה נותן הקלה. אנחנו צריכים להקשיב לאנשים האלה ולהזדהות עם סבלם. אני חושבת שבארץ, בשנים האחרונות, למדו לעשות את זה".
"ההורים שחיים דרכי" מאת יולנדה גמפל, מצרפתית: תהילה מישור, עיצוב העטיפה: יעל בר-דיין. 188 עמודים, כתר

עוד כתבות ליום השואה:

השולחן: עבודת כיתה

סוזנה ירון: פשוט להמשיך לחיות

מדריך למימוש הטבות רפואיות לניצולי שואה

דרושים מתנדבים לעזרה לניצולי שואה

להתייעצות עם מומחי מוטק'ה:

פורום ניצולי שואה