עם הפנים לשדרה

תל אביב, 1957. צילום: ארכיון קק"ל

אוהבים לשבת בבתי קפה? ברור! אולי כדאי שתדעו שתרבות הישיבה בבתי קפה החלה בארץ ישראל עוד במאה ה-16, בתקופה העותומאנית. אז היו החנויות לממכר קפה מקום התכנסות לגברים בלבד. אם תרצו - התשובה המזרח תיכונית לבתי המרזח של אירופה.

היו אלה העולים החדשים, שהגיעו מאירופה לתל אביב במחצית הראשונה של שנות העשרים של המאה הקודמת, שהביאו איתם את תרבות הישיבה בבתי הקפה. אנשי העליות הרביעית והחמישית, שהגיעו לתל אביב ממרכז אירופה בין השנים 1924-1939 הם אלה שהעניקו לה את הצביון הבורגני-נהנתני.

בעיר הראשונה נפתחו באותן שנים התיאטרון, בית האופרה, המוזיאון וגם בתי קפה שמוקמו ברחובות הראשיים: הרצל, נחלת בנימין, אלנבי ושדרות רוטשילד. אחד המקומות המרכזיים בעיר באותה תקופה היה "קזינו גלי אביב", ששכן על חוף הים, בקצה רחוב אלנבי. למרות שמו לא התנהלו בו משחקי מזל, ובשלוש הקומות שלו פעלו בר, מסעדה ומועדון ריקודים שנועדו לעשירון העליון.

בסוף שנות השלושים ותחילת שנות הארבעים התרחשה בעיר "מהפכת בתי קפה". בראיון לעיתון "הארץ" סיפרה בתיה כרמיאל, אוצרת מוזיאון ארץ ישראל שהציגה תערוכה בנושא "בתי הקפה של תל אביב 1920-1980": "מקומות אלה, שיכלו להכיל מאות אנשים, הביאו תרבות בילוי חדשה: הופעה מוקפדת ואופנתית, ישיבה עם הפנים אל הרחוב הסואן, מוזיקה ונשפי ריקודים סלוניים, תפריט מגוון ושירות מקצועי". פריחתם של המקומות הללו מוסברת בעבודה שהדירות התל אביביות היו קטנות, ובתי הקפה אפשרו מקום מפגש חברתי ועסקי. גם הבריטים ששלטו באותה תקופה בארץ פקדו את בתי הקפה, כפי שהיו עושים לו היו חיים במולדתם.

קרנם של בתי הקפה ירדה בעשורים הבאים. בשנות השמונים פינו בתי הקפה הקטנים את מקומם לטובת רשתות כמו אפרופו, שרי וקפולסקי, שיצרו את יצור הכלאיים בית קפה-מסעדה. "ידעתי מהשלב הראשון לאיזו נישה אני רוצה לקלוע: להביא את העשירון העליון שהולך להיכל התרבות ואת כל המכובדים שבשבילם בית קפה היה מילה גסה", אמר בעלי רשת אפרופו נחי לאור בראיון שהעניק לעיתון "גלובס". "להם היו אז או מסעדות יוקרה או הלובי של הילטון. וזה עבד. גבינו 30 אחוז יותר מכל מקום אחר, וככה נוצר המותג".

רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק

בשנות התשעים הצעירים ישבו בבתי הקפה ברחוב שינקין. הם בילו ב"סוס עץ", ב"קפה כזה" וגם ב"קפה תמר" שמוזכר בשירו של יאיר לפיד, "גרה בשינקין" ושעד היום מנצחת עליו ביד רמה הבעלים, שרה שטרן.

מראשית שנות ה-2000 השתלטו על העיר רשתות בתי קפה שפתחו את הסניפים שלהן בעיקר ברחובות הסואנים. חלק מהלקוחות, שבהתחלה התלהבו מהנינוח הבינלאומי שהגיע עם חדירת הרשתות לארץ, חזרו לחפש את בתי הקפה השכונתיים שהפכו לחלק בלתי נפרד ממרקם החיים העירוני. זו האווירה הנינוחה, השירות האישי, העיצוב ובעיקר התפריט הביתי, במחירים שווים לכל כיס.

לכל תל אביבי יש הקפה שלו הוא שומר אמונים. הנה מקבץ לא מחייב: קפה מיכל בצפון דיזנגוף הסואן; קפה שלג ברחוב גאולה בואכה הים; ביתא קפה ברמת אביב; מזה ששוכנת ברחוב אחד העם השקט ומציעה תפריט צמחוני ובריאותי; בפרישמן פינת בן יהודה פועל קפה מרסנד הנוסטלגי שעיצובו לא השתנה מאז שנות החמישים ולמרות זאת הפך להיות אחד המקומות השמחים באזור, בייחוד בימי שישי. בכיכר מילאנו שוכן "זוריק" השוקק חיים בכל שעות היום. ובפלורנטין עובד קפה קסבה, שמתאים בדיוק לאופי של השכונה.

עוד על קפה:

קפה בחמישה שקלים

פעמיים הפוך