רייכר מתרגז: זהירות, בריונים בדרך!

השבוע פגשתי בדרכי ברמת השרון אישה נרגזת על סף הבכי. התייצבתי לידה. היא תינתה בפני את צרותיה. "החניתי את המכונית", סיפרה לי, "כדת וכדין, במקום ראוי, מבלי שאחרוג מגבולות החנייה" (ואכן, הבחנתי כי מכוניתה ניצבת במקום ראוי, בזווית נכונה). "חזרתי למכונית", היא מספרת, "והתינוק שלי על הידיים, ומה ראיתי ומה גיליתי? מכונית חוסמת אותי. ממש בזדון. סביבי יש מקומות חנייה בשפע, ואני נחסמת".

התינוק בוכה, והיא מבקשת בחום הזה להפליג לדרכה. על שמשת המכונית שלה גילתה את הפתק המרגיז הבא: "אני חוסם. טלפני אלי". מספר הטלפון של החוסם הבריון הופיע על הפתק. היא טלפנה להוד מעלתו' והוא הבטיח: "כבר בא". היא ממתינה כבר דקות אחדות בחום הלוהט והבריון טרם הגיע.

זעמי עלה וגאה. בריוני הכביש הללו מוכרים לכולנו. הם ואפסי עוד. הנוחות המיידית שלהם מביאה אותם למעשה שהוא על גבול הפלילי. אילו המשטרה בארצנו הייתה פנויה יותר, הרי ניתן היה להזעיק ניידת ואף לגרור את המכונית למגרש מרוחק, שם יצטרך הבריון החוסם לשלם מכיסו מאות שקלים עבור מעשהו. אבל המציאות טופחת על פנינו ויש לאלתר תגובה.

טילפנתי לחוסם. הוא זיהה כי מדובר באיש תקשורת, וכחץ מקשת הגיח למקום ונזף בי ובאם הכמעט בוכייה: "מה יש? מה קרה?", והוסיף בהיגיון עקום שטרם ירדתי לפשרו :"אני גר כאן. זו חנייה שלנו". הוא ניצב ליד מחסום חשמלי שמגן על הכניסה לביתו, שם חנו מכוניות אחדות והדרך אליהן הייתה פנויה. כלומר, הבריון מתגורר בבית שיש בו חנייה והוא מעדיף לחסום אישה תמימה שלא מונעת ממנו את הגישה לביתו. כך סתם. העילג גם התקרב אלי קרבה מאיימת והמשיך לפלוט דברי נאצה.

כבן הארץ הזו הבנתי שמדובר בבריון מקומי מהזן המצוי שחייו מתנהלים כך כאשר הוא בונה את התלהמותו על כך שמרבית אלה שהוא מעיר להם, בוודאי כדרך שגרה, מעדיפים להתכנס בתוך עצמם ולהימלט מפגיעתו הרעה. כבר חוויתי בעבר נהג בריון, כנראה קרוב משפחה אל הבריון הזה, שהחליט שאני ראוי לחבטה לאחר שעקף אותי בפראות. התוצאה, מחמת העלבון כתבתי מחזה "היריקה" המוצג עתה בתיאטרון "הבימה". כל נפגעי הכבישים מוזמנים להצגה, בעיני טובה וראויה.

רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק

רשמתי את מספר הרישוי של הנהג הבריון שבמקום להתנצל ולשכך את חמתה של הנחסמת בחר לגעור בה ובי. לא אפרסם כאן את מספר הרכב, מפני שבעבר עברתי חוויה לא נעימה כאשר באחת מתוכניותי הליליות בגל"צ עלה לשידור אזרח שלפתע, ללא אזהרה מוקדמת, התחיל להמטיר עלי גידופים ארסיים.

מאזינים כועסים החלו לטלפן לתחנה ולגנות את הבריון, ואז בנדיבות מסרתי להם בשידור את מספר הטלפון שלו. התוצאה - הוא זכה למאות טלפונים כועסים ומיהר להתלונן נגדי במשטרה על הטרדה. זומנתי לתחנה, מסרתי את עדותי, סיפרתי את סיפורי. מאז חלפו שנים אחדות, ועד כה לא קיבלתי מהמשטרה שום הודעה. ייתכן שאני עדיין בחזקת חשוד, ואם יוצע לי תפקיד ציבורי יגלו בארכיון שאני ספק עבריין.

בקיצור, החיים בארצנו לא קלים, אבל בשום פנים ואופן לא נהגר לגרמניה. נמשיך לחיות כאן, בארץ המכורה, אליה שבנו לאחר אלפיים שנות גלות.

פניות לגדעון רייכר בדוא"ל: [email protected]

עוד עם רייכר:

אילו

אופוזיציה מתלהמת

שתיקת הדגים

אזהרה ריקה

רוצים לדבר על נושאים אקטואליים, להחליף דעות, לשמוע ולהשמיע? היכנסו לפרלמנט של מוטק'ה