רייכר מתרגז: מה תשיבו ליורדים

מאז שכתבתי כאן, בפרץ רגשות עז, נגד היורדים הטוענים כלפינו הנשארים כי רק בגללנו נטשו את מולדתם, הריני מוצף בתגובות נזעמות של יורדים מברלין ועד סיביר הרחוקה, שאינן מזיזות אותי מעמדתי כמלוא הנימה: לנטוש מולדת אהובה הוא בהחלט מהלך שאדם רשאי לעשותו, אבל אל יטיח האשמות באלה שננטשו בטענה הנלוזה, אילו הייתם אחרים/ נחמדים/ אדיבים לא הייתי עוקר לארץ רחוקה.

כך למשל כותב אודי מילו בדם לבו. הוא עקר לקליפורניה הרחוקה ומניף את חרב הטענה המוכרת, ולטעמי שחוקה:

"משפחתי חיה במקום נעים עם אוכלוסייה המכבדת את הזר והשונה, עם אנשים שמכבדים את שכניהם, את דרך חייהם, במקום שאין בו צעקות אלא דיבורים, במקום שבו מדברים על הבעיות ולא על האנשים, במקום שיש בו תרבות דיון וחיים. במקום שבו עומדים בתור, במקום שקמים בשביל לתת לאישה הרה לשבת. במקום שבו ילדי לא יקבלו מכות בבית הספר, במקום שבו האלימות לא שולטת. אני בהחלט לא מתבייש שאני דורש את זה מסביבתי, ואני חושב שאנשים שמקריבים את הערכים הללו לטובת חיי אונס בארץ הקודש רק מנציחים את הרעל. אנחנו לא עם נבחר, אנחנו אפילו די דרעק. אין רע באנשים אחרים ואין רע בערבוב תרבויות. אני לא מרגיש שתפקידי להנציח את השואתיות. לא אקריב את חיי בגלל שבמאה שעברה גרמנים רצחו את משפחתי... עזבתי את ההורים שלי ואת הבית שלי ואת תל  אביב שלי כי היה לי בלתי אפשרי לראות איך נראה עתידי אם אשאר בארץ"...

אודי מפנה אלי שאלה שאתם מתבקשים לענות עליה: "למה אתה בוחר לחיות בהווה רקוב בגלל הזיכרונות? למה מולדת חשובה יותר משכנים? כיצד אפשר לצעוד עם אנשים שלא מכבדים את העקרונות הבסיסיים שאני מקדש - חופש מחשבה וביטוי, חופש הדת, חופש לבחור את החינוך הטוב ביותר לבני, החופש לחיות כרצוני, החופש שלא יתערבו במה שקורה בביתי שלי?".

ועוד הוא מנמק את ירידתו מהארץ בשפע נימוקים: "כאשר אתה מסתכל על המפה הדמוגרפית פשוט אין סיכוי לשנות את המסלול הנוראי שהמדינה עלתה עליו. אנחנו הדור האחרון שנולד למדינה עם תפיסת עתיד ורוד. הדור האחרון שגדל בסביבה נעימה וחסרת אלימות. אנחנו הדור החילוני הליברלי האחרון. כשמיליון אנשים הולכים ללוויית רב כלשהו מצד אחד ועוד מיליוני אנשים נהנים מקומבינות בנמלים, בעבודה ממשלתית, וכולם מנסים לשדוד את הקופה כמה שמהר יותר, לאן הולכים? ב-2050 רוב מדינת ישראל יאמין באל כלשהו ואני אהפוך להיות מיעוט"...

רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק

לתגובתי, שבה כתבתי לו שעליו להישאר בארצו ולהילחם על מנת לשנות את החוקים ואת הכללים שהוא מלין עליהם ולא לרדת ממנה ולנטוש אותה כאשר עומדים עליה לכלותה, כדבריו, השיב אודי במילים המכוונות אלינו, "אסירי ציון" שטרם נואשנו וטרם היגרנו לארץ רחוקה שבה החיים זורמים בשובה ובנחת וגן העדן הפורח מחבק את כל יושביו:

"להבדיל מכל אותם אנשים שאתה, גדעון, מעריך, אלה שבחרו להמשיך ולחיות בארץ, שזו הבחירה הקלה להישאר בארץ ליד משפחתם, לעבוד כמו כלבים, להתעצבן בכביש ולקטר בשיחות סלון, אנחנו (היורדים) בחרנו את הבחירה הקשה מכולם ולקחנו את גורלנו בידנו, כי אני פשוט לא סומך על אף אחד שיעזור לי, למעט עצמי. אז לא. לא עזבנו בגלל נוחות. אבל בהחלט הרבה יותר נעים המקום שאני נמצא בו מאשר בתל אביב".

הגבתי והשבתי לו בשפע של מילים, אבל אני מבקש מהקוראים להגיב. אודי, ממקום מושבו בגן העדן האמריקני, מקום שבו אין אלימות ואין אנטישמיות, ואין עשירים ועניים, ואין מנצלים ומנוצלים, ואין גזענים, יקרא את הדברים. הוא אמנם מבקש לשמוע את תגובתי, אבל אני מבקש מקוראי במוט'קה להגיב במקומי. אודי מצפה לשמוע אתכם, נפולת של נמושות שלא העזו לאחוז במטה הנדודים כמוהו.

פניות לגדעון רייכר בדוא"ל: [email protected]

עוד עם רייכר:

אהבה מאוחרת אינה מנחמת

כזה כאילו

אילו רק

מגיפה ששמה לשון הרע

רוצים לדבר על נושאים אקטואליים, להחליף דעות, לשמוע ולהשמיע? היכנסו לפרלמנט של מוטק'ה