רנה שרת: בעקבות החלום והגורל

רנה שרת. "הבנתי איזה מרחק עברתי. לא רק בשנים, אלא גם בתפיסה האמנותית שלי"

נסיבות חייה של הכוריאוגרפית וחוקרת המחול רנה שרת הפגישו אותה עם המחול האפריקאי והיא נשבתה בקסמו, אך גם דבקה בזהותה הישראלית. על דרכה האמנותית בין שני הקטבים הללו מספר ספרה "הבא לי גורלי - דרכי בעולם המחול", שיצא לאחרונה בהוצאת "ספרי עליית הגג - ידיעות אחרונות - ספרי חמד".

 
זהו ספרה הרביעי של שרת בתחום המחול, אך בעוד שהקודמים עסקו בדמויות אחרות בתולדות התחום בישראל, כאן היא מתעכבת על תחנות חייה שלה, בארץ ובעולם, ככוריאוגרפית שתרמה רבות לתחום המחול האתני בישראל וכאישה שהצליחה ללכת אחר חלומותיה למרות היותה רעיה ואם, לפני שזה היה מקובל.

מקור ההשראה של יצירתה, כפי שהיא כותבת בהקדמה לספר, היא העיר ירושלים של ילדותה. "עיר קוסמופוליטית, עיר של עדות וכתות רבות ומגוונות. מציאות של חברה רבת פנים, ששוני באורח חיים, במנהגים, בצורות ביטוי, הוא לאו דווקא גורם מפריד בין אנשים, אלא גורם מעשיר ומעורר סקרנות".

תחנה ראשונה: ניו יורק

מילדותה נמשכה למחול, למרות שהוריה סברו שמדובר באמנות מיותרת ומעולם לא שלחו אותה לשיעורי ריקוד. ביום שבו צפתה ברקדנית הניו יורקית ילידת טרינינדד פרל פרימוס בהופעה בתל אביב, הבינה שזה הכיוון. היא היתה אז סטודנטית ל"תרבות הגוף" בסמינר הקיבוצים, שם הוכשרה להיות מורה להתעמלות בשיטה שדגלה בתנועה חופשית ופחות בטכניקה.

 
כשהגיעה באמצע שנות החמישים של המאה שעברה לניו יורק, לרגל לימודיו של בעלה יעקב שרת (בנו של ראש הממשלה השני, משה שרת), נרשמה ל"סטודיו למחול פרימיטיבי" של פרימוס. "מחול פרימיטיבי", היא כותבת על מה שנקרא בהמשך "מחול אתני", "ביטא עבורי משהו ראשוני, בלתי אמצעי, הבעה ללא עכבות, תנועה לא מתוסכלת". סגנונות אחרים שבהם התנסתה, כולל שיטתה של הרקדנית הנודעת מרתה גרהם, לא משכו את ליבה באותה צורה. הריקוד המזרחי, לדבריה, מופנם וצנוע, בעוד שהמערבי מוחצן, ראוותני והישגי.

בין רוסיה לאפריקה

 
למרות שפיתחה לה קריירה בנחישות, עדיין הלכה שרת שוב אחרי בעלה, הפעם לשליחות דיפלומטית ברוסיה הסובייטית של שנות השישים. למרות שלא התחברה למנטליות הקרירה והנוקשה, הייתה זו עבורה הזדמנות להרחיב אופקים ולהתנסות גם בבלט קלאסי ולהתוודע למחול העממי הרוסי.

 
שנה לאחר הגיעם לרוסיה עזבה שרת את משפחתה וטסה לליבריה לתקופה של כמה חודשים כדי להצטרף למורתה פרל פרימוס ולהמשיך ולחקור את המחול האפריקאי. בהמשך נסעה גם לברזיל, כדי להכיר את המחול הדרום אמריקאי, וב-1970 נשלחה לטהרן של השאה להדריך להקת פולקלור מקומית, שם התוודעה גם לריקוד העממי הפרסי.

 
כשהיא מסתכלת אחורה אל חייה, היא שמחה לראות שהשיגה כל מה שרצתה. "הבנתי איזה מרחק עברתי. לא רק בשנים, אלא גם בתפיסה האמנותית שלי. היום אני לא עוסקת יותר ביצירה לבמה, אבל מצאתי טעם ויכולת בכתיבה. במהלך החיים אתה עסוק בעשייה ובדחף, ואין זמן לתיעוד. היום אני רוצה להשאיר משהו לאחרים, בעיקר לילדיי, שהיו איתי אבל לא ליוו אותי בנתיב היצירה".

   
בספר את מתארת נסיעות של חודשים בעולם הרחק מהמשפחה. זה היה אז סוג של חלוציות.

  
"זה בהחלט היה גורם שליווה אותי כל הזמן כאישה, בימים שלפני הפמיניזם. היה אז פחות מובן מאליו שאישה עוסקת במסירות במקצוע שלה ומקדישה לו זמן רב מחוץ לבית. מהצד שלי זה היה מאוד פשוט. היה לי מובן מאליו שאקדיש זמן לעיסוק המקצועי שלי, ולאור זה התמודדתי. גם המשפחה קיבלה את זה, אבל ילדים קטנים לא יכולים להיות שותפים בהבנה".

 
את מרגישה שהשארת חותם על עולם המחול בישראל?

 
"לא היתה לי מטרה לשנות, אבל לימדתי הרבה שנים והיו לי תלמידים רבים, וודאי שהשפעתי בדרכי על מי שהיה לידי. אבל הדברים מתקדמים ומתגלגלים כל הזמן, ומהבחינה הזאת אני מרוצה".

עוד על תרבות ובידור:

"בגילי יש לי הזכות לבחור באילו מחזות אשחק"

"אני לא מתפעל מתרבות שמנותקת מהקשר חברתי"

"אני הגבר החדש, ההטרוסקסואל והמבולבל"

"אני עוסק באמנות. כל השאר זה שטויות"

רוצים להתעדכן באירועי תרבות, לקרוא המלצות על מופעים או להמליץ על מופע טוב שראיתם? לקהילת פנאי ותרבות: לחצו