מוטקה > החיים הטובים > תרבות ובידור > שון קונרי: אוטוביוגרפיה ליום ההולדת ה-78

שון קונרי: אוטוביוגרפיה ליום ההולדת ה-78

באוטוביוגרפיה החדשה שלו, "להיות סקוטי", מספר שון קונרי, ג'יימס בונד האלמותי, על ימי נעוריו באדינבורו, כאשר עבד כחלבן בשכונה קטנה בעיר. קונרי בן ה-78 שם דגש מיוחד על השפעות התרבות הסקוטית על חייו והתפתחותו כשחקן. האיש ששנים נעדר ממולדתו מטעמי חיסכון במס הכנסה מחכה להכרזת עצמאותה

מערכת מוטק'ה 26/08/08

שון קונרי: אוטוביוגרפיה ליום ההולדת ה-78

הוא מוכר בכל העולם כפנים האיקוניות של ג'יימס בונד, אבל בבריטניה, שון קונרי הוא גם סמל גאווה סקוטית, והשבוע השיק במולדתו הפסטורלית את האוטוביוגרפיה החדשה שלו. הספר הושק במסגרת פסטיבל הספרות הבינלאומי באדינבורו. "להיות סקוטי" (Being a Scot) הוא שמו של ספר חדש הסוקר את ימי צעירותו של קונרי באדינבורו, כאשר עבד כחלבן בשכונת פאונטיינברידג' בעיר. הספר מתאר את התפתחותו התרבותית של קונרי, שהחל להתעניין בתרבות הסקוטית, מתקופת המשורר רוברט ברנס, הסופר סר וולטר סקוט ועד עלילותיה של מרי מלכת הסקוטים. "הספר פותח צוהר לעולמו התרבותי של החלבן לשעבר מפאונטיינברידג', אשר הושפע כל כך מהחיים התרבותיים בסקוטלנד, מעולם הספורט, מהארכיטקטורה ומהספרות הסקוטית", אמרה מנהלת פסטיבל הספרות הבינלאומי של אדינבורו, קתרין לוקרבי. קונרי אף מעורב בפוליטיקה הסקוטית והינו תומך נלהב בחלום הסקוטי על עצמאות ופירוד מהממלכה המאוחדת. נוסף על כך, אמר השחקן שחי באיי בהאמה, כי לא ישוב להתגורר בסקוטלנד עד שזו תיפרד לחלוטין מהממלכה. אגב, על ידו הימנית יש לו קעקוע האומר "סקוטלנד לעד" (על ידו השמאלית יש קעקוע נוסף - "אמא ואבא", את שניהם קיעקע בזמן שהצטרף לצי הבריטי בגיל 16, מה שאומר אולי משהו על המשמעות שיש לסקוטלנד בחייו). השקת האוטוביוגרפיה "להיות סקוטי" מקבילה לחגיגות יום ההולדת ה-78 של קונרי. השחקן הגיע לפסטיבל הספרות באדינבורו יחד עם שותפו לכתיבת הספר, הבמאי והסופר מוריי גריגור. פסטיבל הספרות הבינלאומי באדינבורו הוא אחד מאירועי הספרות הגדולים בבריטניה. יותר מ-800 סופרים הגיעו לפסטיבל הספרות שהתקיים בין ה-9 ל-25 באוגוסט, ביניהם גם סלמן רושדי ומרגרט אטווד. (רויטרס)

קונרי נולד ב-25 באוגוסט 1930 בפאונטיינברידג', אדינבורו, לכובסת ולעובד תעשייה ונהג משאית. אביו היה קתולי ממוצא אירי, ואימו פרוטסטנטית ממוצא סקוטי. בגיל צעיר מאוד החליט שהלימודים לא בשבילו. תחילה עבד כמחלק חלב ולאחר מכן הצטרף לצי הבריטי, אבל שוחרר מטעמים רפואיים בגלל אולקוס. הוא שב לעבודות המזדמנות, בהן נהג משאית, פועל בניין, דוגמן ציור בקולג' האמנות המקומי, משייף ארונות מתים, וכן עסק בפיתוח גוף - מה שהוביל אותו גם לתחרות מיסטר יוניברס בתחילת שנות ה-50. אחד מהמתמודדים לצידו הציע לו לנסות את כוחו הבימתי במבחני הכניסה למחזמר "דרום פסיפיק", מה שגילגל אותו לעולם הבמה, הטלוויזיה והסרטים. במהלך סיבוב ההופעות של המחזמר הוצע לו חוזה כשחקן כדורגל במנצ'סטר יונייטד, אבל הוא החליט כי המשחק מושך אותו יותר ועשוי להוות קריירה גם בגיל שבו כדורגלנים פורשים. הוא היה בן מעט יותר משלושים כשהוזמן למבחני הבד לסרט "דוקטור נו", הראשון בסדרת סרטי ג'יימס בונד. בדרך לתפקיד שיעשה אותו לגיבור גדול מהחיים ולאחד מכוכבי המסך הגדולים בכל הזמנים הוא גבר על מועמדים כמו קרי גרנט, ג'יימס מייסון ודיויד ניבן. מחבר ספרי בונד, איאן פלמינג, לא היה מאושר מהבחירה בקונרי האלמוני, שנראה לו מחוספס מדי לתפקיד וגדול-מימדים ביחס למה שדימיין בעיני רוחו כשכתב את קורותיו של גיבורו. אבל תקציב ההפקה הדל יחסית לא איפשר למפיקים להגיע לכוכבים הגדולים של אותה תקופה, מה גם שחברתו של פלמינג אמרה לו כי לקונרי יש את הכריזמה והמשיכה המינית שכל אשה רוצה - והשאר היסטוריה. ההצלחה העצומה של דוקטור נו הרשימה את פלמינג עד כדי כך, שבסיפוריו הבאים כבר העניק לגיבור היסטוריה חצי-סקוטית וחצי-שווייצית. קונרי השרירי וגבה הקומה (1.89 מ') נכנס היטב לנעליו של סוכן הוד מלכותה 007 והשתתף בששת הסרטים הראשונים בסדרה (בהם "מרוסיה באהבה", "גולדפינגר", "כדור הרעם", "אתה חי רק פעמיים" ו"יהלומים לנצח"), ואחרי הפסקה של כמה שנים טובות - חזר לתפקיד בונד ב"לעולם אל תאמר לעולם" (שם שהתבסס על הבטחתו של קונרי אחרי צילומי יהלומים לנצח כי לעולם לא ישוב לנעלי בונד). . לבמאי הסדרה, טרנס יאנג, אכן היה מה לשפר בביצועיו של קונרי חסר הניסיון, ודאי חסר הניסיון כאליל נערות. הוא הראה לו איך להלך, איך להתנהג, איך להתלבש, איך לדבר ואפילו כיצד לאכול. עד לסרט השישי בסדרה קונרי כבר עיצב את תדמיתו, ואת תדמיתם של גברים רבים בעולם, אבל הטייפקאסט הזה הפריע לו, והכיוון המדע-בדיוני שהסדרה הלכה ולבשה, כיוון שהיה רחוק מהמקור הספרותי, לא מצא חן בעיניו. הוא החליט לפרוש בשיאו לסרטים שיאפשרו לו יכולות משחק מגוונות יותר. למעשה, גם תוך כדי צילומי סדרת בונד הוא הופיע בסרטים אחרים, בהם "מארני" של היצ'קוק, "מסמכי אנדרסון", ואחרים. בשנים הבאות הוא יהיה חלק מכמה הפקות עתירות כוכבים שרק ביססו את מעמדו גם כשחקן רציני. בין אלה - "רצח באוריינט אקספרס", "האריה והרוח", "האיש שרצה להיות מלך", "רובין ומריאן", "גשר אחד רחוק מדי", "שוד הרכבת הגדול", "שם הוורד", "הבלתי משוחדים", "פרסידיו", "אינדיאנה ג'ונס והצלב האחרון" (כאביו של אינדיאנה), "המצוד אחר אוקטובר האדום", "בית רוסיה" (בו שוב חזר לעולם הריגול), "רובין הוד נסיך הגנבים", "שמש עולה", ועוד. ב-2003 פרש ממשחק, בין היתר בגלל גידולים שהתגלו על מיתרי הקול שלו, ובשנה שעברה שב ואישר כי בניגוד לשמועות אינו מתכוון להשתתף בסרט הרביעי בסדרת אינדיאנה ג'ונס. עם זאת, עכשיו, עם הוצאת האוטוביוגרפיה החדשה, הוא לא פסל אפשרות להשתתפות בפרוייקט קולנועי גדול. בחייו האישיים היה קונרי נשוי לשחקנית דיאן סילנטו במשך 11 שנה - נישואין מהם יש לו בן, ג'ייסון, שחקן גם הוא. לדברי ג'ייסון הגירושים של הוריו היו מכוערים ומכאיבים, ואכן - סילנטו לא היססה להוציא אוטוביוגרפיה משלה בה האשימה את קונרי בהתעללות נפשית וגופנית. קונרי ענה בתוכנית טלויזיה כי זה לא נורא לתת לאשה "סטירה קלה מדי פעם כדי להרגיע אותה, או כדי לשמור אותה בשליטה" - הערה שעוררה סערה גדולה אצל הצופות בכל העולם. "יש נשים שחייבות להביא את מערכת היחסים עד לקצה, שמחפשות את העימות כל הזמן. הן פשוט מתחננות למכה קטנה" - הסביר מאוחר יותר את עצמו. ב-1975 נישא קונרי בשנית, לאמנית הצרפתייה מישלין רוקברון. קונרי הוא סבא לנכד אחד. קונרי הוא תומך נלהב של המפלגה הלאומית הסקוטית, הנחשבת שמאלנית. מעורבותו בפוליטיקה הסקוטית משכה לעברו אש וביקורת משום שהוא עצמו לא חי במולדתו למעלה מחמישים שנה כשהוא מוגדר על ידי השלטונות כ"מהגר מס". את ביתו קבע לפני שנים באתר הנופש הספרדי מרבייה. לדבריו, בכוונתו לשוב להתגורר בסקוטלנד אחרי שזו תכריז על עצמאותה. עם זאת, פרט להיות פעיל פוליטית הוא גם פעיל חברתית בארצו, ואת רווחיו מהסרט "יהלומים לנצח" העביר להקמת קרן צדקה שתומכת בילדים נזקים באדינבורו. רווחים אחרים תרם לתעשיית הקולנוע הסקוטית. מעבר לכך שזכה בתואר סר, ובתארים רבים אחרים ממדינות שונות, הוא זכה גם במה שחשוב לו באמת - האוסקר כשחקן המשנה הטוב ביותר ב"הבלתי משוחדים" (1987) ובפרס חיים ע"ש ססיל דמיל (96'). עם ההספק הזה יש לו בהחלט על מה לכתוב באוטוביוגרפיה החדשה.