שכול, אובדן ומשמעות החיים

צילום: Shutterstock

אובדן או פגיעה בבן משפחה אהוב נתפסים כקשים יותר להתמודדות מאשר טראומה שאירעה לנו עצמנו. כך קובע מחקר של "המרכז הבינלאומי לחקר אובדן, שכול וחוסן נפשי" באוניברסיטת חיפה. למחקר בין שני החלקים, שממצאיו הוצגו בכנס בנושא "ימי זיכרון וימים אחרים", שארגן לאחרונה המרכז, אחראים פרופ' שמשון רובין, העומד בראשו והפסיכולוגיות הגר רובינוב-תכלת ומיה הלוי והשתתפו בו 200 נשים וגברים בגילים שונים.

"אנחנו מנסים להבין איך החברה תופשת טראומה אישית ואובדן, ומה הדמיון וההבדלים שהיא מייחסת להם", אומר פרופ' רובין. "בחלק הראשון של המחקר המשתתפים התבקשו לקרוא סיפורים של אנשים שחוו מוות של ילד בוגר, פציעה של ילד בוגר בתאונה או פציעה שלהם עצמם וכיצד התמודדו איתם.

"אחר כך הם התבקשו לדרג את חומרת מצבם של אותם אנשים, כשהסיפורים השונים שקיבלו שונו מראש על פי שלושה קריטריונים. האחד הוא מידת החזרה שלהם לתפקוד אחרי המקרה, שכלל את המצב הגופני והנפשי, השני הוא המידה שבה חזרו לעצמם בכך שמצאו משמעות לחייהם והשלישי הוא המידה שהרגישו רגשי אשם וחרטות".

התוצאות הראו שאנשים לא מבדילים בין אובדן לפגיעה של אדם אהוב מבחינת עוצמת הסבל, אך מאמינים שסבל כתוצאה מפגיעה אישית הוא פחות. "זה נובע מהחשיבות שאנחנו מייחסים לאנשים שאנחנו אוהבים בחיינו ומהאחריות שלנו לעזור להם, למרות שלא תמיד זה אפשרי. כשאתה מושקע במישהו ואוהב אותו, הפגיעה בו הוא גם פגיעה בך".

הסיפורים שהובאו בפני הנשאלים תיארו את מצבם של הגיבורים בתקופה של חצי שנה אחרי האובדן או הטראומה, שנה וחצי וחמש שנים לאחריהם. "רצינו לבדוק באיזו מידה אנשים מייחסים משמעות לממד הזמן, האם הם מאמינים שהקושי חולף ככל שהזמן עובר.

רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק 

"מצאנו שהחברה מסתכלת על אדם שעבר אובדן כמי שיהיה לו קשה להתאושש, בין אם עברו רק שלושה חודשים, שנה וחצי או חמש שנים מזמן האירוע. אנשים רואים במוות או פציעה של בן משפחה קרוב זעזוע קשה, שאינו תלוי במיוחד בממד הזמן.

"בחלק השני של המחקר רצינו לברר עד כמה משמעות לחיים שהחברה מייחסת לה חשיבות ממוקדת דווקא באדם שחווה את האובדן, או נוגעת גם באפשרות למצוא משמעות בחיים של הנפטר. שם מצאנו שהחברה לא נותנת חשיבות מספקת לעיסוק של האדם השכול במציאת משמעות בחיי הנפטר ובקשר איתו. משתתפי המחקר התייחסו רק למשמעות שנראה שהאדם מצא לחייו שלו. גם כאן, הדבר המרכזי שהסביבה בוחנת היא מידת הקשיים בתפקוד היומיומי. כשמישהו לכאורה ממשיך באורח חייו, לא יודעים מה גודל הסבל שהוא חווה שמרוכז סביב הנפטר.

"החברה וגם הגורמים המקצועיים אינם ערים מספיק לחשיבות של הקשר המתמשך עם דמות הנפטר והמשמעות של חייו. התמודדות עם אובדן הוא הרבה יותר מחזרה לתפקוד תקין. המחשבות והרגשות שמחוברים לדמות הנפטר יכולים להיות מקור לכאב ומתח או גם לתמיכה וליווי".  

עוד ליום הזיכרון:

את הכאב שוכחים, אבל לא את האימה

זוכרים את לי-און