שלושה סיפורי אהבה

מותו בטרם עת של הכלב שלומפי הוביל לכתיבת הספר "סיפור אהבה עם סוף קשור - שלושה סיפורים על כלבים ואדוניהם", שיצא בימים אלה בהוצאת כרמל ירושלים. הכותבת, אילנה רימלט, בעליו/אמו/חברתו (היא מתקשה למצוא את המינוח) האבלה של שלומפי, פודל שחור שנמצא משוטט ברחוב עטור רסטות נוקשות, החליטה אז שזה הזמן להפוך לספר את הרשמים שהיא אוספת זה שנים מתצפיות בכלבים שחיו בביתה ובבית קרוביה.

שלושת הסיפורים הם מארג של קטעים הלקוחים מחיי כלביה וכלבים אחרים, המתארים מערכות יחסים קרובות ואוהבות לצד התקריות המשעשעות (בדיעבד, לפחות) שמזומנות לשני הצדדים. הסיפור הראשון מתאר את החיים מנקודת מבטה של ביבה, בת כלאיים הנאספת לביתה של אשה לא צעירה המתגוררת בגפה. הסיפור השני עוסק באהבתם יוצאת הדופן של ביבה וסקאד, כלבם של השכנים. השלישי מספר על שלומפי.

רימלט, בשנות ה-70 לחייה, אם לשלושה וסבתא לחמש נכדות, היא אשת חינוך שעבדה בעברה במשך שלושים שנה בטלוויזיה החינוכית בכתיבת ועריכת חומרי עזר לליווי המשדרים. לפני כעשר שנים, כשהערוץ שינה את פניו, בחרה לצאת לפרישה מוקדמת, ומאז היא מטיילת וכותבת.

ספרה הראשון, "טלוויזיה במבחן", עסק בשילוב המדיום הטלוויזיוני במערכת החינוך. שני הבאים שיקפו את השלב הבא בחייה, שלב המסעות. "בעקבות טיול עם בתי הבכורה בהודו כתבתי את הספר 'הודו, בתי ואני'. הבת טיילה שם כבר שנה קודם, ואני הצטרפתי, אחרי שהיא החתימה אותי על חוזה שאני מטיילת בדרך שלה. כלומר לא אוטובוסים ממוזגים ובתי מלון, אלא תרמיל על הגב ואכסניות".

ואיך זה הסתדר?

"זה היה ללא ספק טיול לא שגרתי. הוא התחיל מזה שמצאתי שם את בתי חולה בצהבת ובשלושת השבועות הבאים נאלצנו להישאר בכפר דייגים בדרום הודו, שהיה קרוב למרכז רפואי. כשלא טיפלתי בה, הסתובבתי עם הדייגים, עזרתי למשוך רשתות מהמים ולפצח פירות ים על הסלעים, וזו הייתה חוויה מאוד מיוחדת. בשבועות שאחר כך טיילנו בהודו והגענו גם לתאילנד, ואני השלמתי עם הרעיון שהילדה שלי מובילה אותי.

"מאז דבק בי חיידק הטיולים, בעיקר למקומות אקזוטיים. בהודו הייתי שבע פעמים. נסעתי בכל כלי תחבורה אפשרי, ביליתי בפסטיבלים, הסתובבתי ברחובות. טיילתי בדרך המשי מקירגיסטאן עד בייג'ין, באינדונזיה, בדרום אמריקה. לחלק מהטיולים נסעתי עם קבוצה ומדריך, אבל תמיד מצאתי את הזמן להסתובב לבד וליצור מגע יותר ישיר עם המקום והאנשים, לשבת בבית קפה מקומי ולפתוח בשיחה עם בעלי המקום. אני אוהבת להיכנס לחצרות האחוריות, לא רק לאן שמדריכי התיירות מובילים אותך".

את לא מפחדת?

"לא. אני זוכרת את עצמי למשל יושבת שעות לבד בתחנת הרכבת בכלכותה. מצלמת, רושמת הערות, מאזינה לקולות וצופה בתיאטרון האנושי המרתק. לא פחדתי, למרות שהייתי התיירת היחידה שם. זה אחד הזיכרונות שילוו אותי תמיד".

ספר המסעות הבא שלה, "רגע, מקום - תמונות קצרות ממורדות ההימלאיה עד ארץ האש", מספר על 12 מקומות בעולם, בהם "הציצה". "כדי לקלוט מציאות של מקום, אתה צריך לשהות בו פרק זמן", היא אומרת. "לבוא כתייר זו הצצה, מגע חפוז, שברי מראות. את אותן פיסות מציאות ארגנתי לכדי תמונה של המקומות הללו בעיני".

רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק

היכולת להתבונן ולשים לב לפרטים ולדקויות שימשה אותה לדבריה גם בתצפיות על כלבים ובכתיבה עליהם. "מאז שילדיי היו קטנים היה לנו כלב בבית, ותמיד עניין אותי להתבונן בהם. לקלוט את ההתנהגות, התגובות, המבטים. עם הזמן התחלתי לכתוב הערות ורעיונות על פיסות נייר, ואחר כך במחשב. הפרידה משלומפי דרבנה אותי לאסוף את הדברים ולהפוך אותם ליצירה".

החשש מעוד פרידה שכזאת, מעכב את תוכניתה לאמץ חבר חדש לחיים, אבל היא מבטיחה שזה עוד יקרה. "אחד הדברים שרציתי לתת להם ביטוי בספר הוא הפרידה הבלתי נמנעת", היא אומרת. "כיוון שכלבים חיים פחות מבעליהם, עם כל האהבה והקשר החזק שנוצר, צריך לזכור שרגע הפרידה יגיע. שלומפי שלי מת צעיר יחסית, בגיל שבע, וזה היה מאוד קשה. למרות השנתיים שעברו, האבל והגעגועים אליו עדיין רודפים אותי".

אבל לצד הצער יש גם זיכרונות טובים. "הוא היה חבר טוב, שותף לטיולים על שפת הים ולצעדות היומיות בפארק הירקון. תמיד לפניי, מוביל אותי. והוא בעיקר גרם לי לצחוק. אפילו הדרך שבה הוא מתח את עצמו כל בוקר אחרי שנת הלילה העלתה תמיד חיוך על שפתיי".

עוד על ספרים:

תולדות שן הלווייתן

לא סיפור: גם אתם יכולים להוציא ספר לאור

אהובתו של פרויד

פלייבק

"זה לא בידור, אבל זאת אמת"

אוהבים לקרוא? רוצים להמליץ על ספר טוב שקראתם, לקבל המלצות מגולשים או לשוחח על ספרים? לקהילת קריאה וספרים מומלצים: לחצו