שני שמנים יצאו לדרך

בין כל המיתוסים (האוויליים ברובם) שגיא מרוז ודניאל לפין מפריכים בספרם החדש "אבות המזון", המרכזי הוא שדיאטה היא עניין לא מצחיק. הספר שלהם, שכותרת המשנה שלו היא "שני שמנים יצאו לדרך", מתעד ומנתח את מאמצי ההרזיה - מרובי הקילוגרמים, הדיאטות, הכישלונות וגם ההצלחות (לעתים זמניות וחולפות) - של השניים, והוא פשוט ספר מצחיק מאוד. יש משהו מאוד מעודד ומנחם, מאוד מעורר הזדהות, ואף משמח (אנחנו לא לבד) - ובמקרה הזה, כאמור, גם מאוד משעשע - בכך שאנשים לא אלמוניים (בלשון המעטה) ובעלי יכולת ביטוי נאה (בלשון המעטה), חושפים בפומבי את החולשה הכה אנושית הזו, את הקושי להתמודד בפרופורציות נכונות עם אוכל, ואת הנטייה להשמנה שיוצאת (מתי זה קרה?) מכלל שליטה. 

מרוז, עיתונאי ומגיש טלוויזיה ("אורלי וגיא"), ולפין, מחזאי ותסריטאי ("החיים זה לא הכול", ועכשיו "משפחה לא בוחרים"), הם חברים טובים כבר שנים, מאז שהיו יחד בלהקה צבאית. את הספר כתבו בין פסח לראש השנה, שזה, כדברי מרוז, "הזמן המומלץ ביותר לדיאטה ישראלית - תקופה כמעט נטולת חגים". בסופו של דבר - ובראשיתו של הספר - יש למרוז, הקול המוביל בספר (וזה שהצליח להסיר את עצמו, כהגדרתו, מרשימת המועמדים של "לרדת בגדול 27"), מסקנה ברורה, פשוטה וחד משמעית לפיצוח קוד הדיאטה: "אדם שמן צריך להפסיק לאכול הרבה. נקודה". הכלי היעיל ביותר לכך, לפי מרוז, הוא ספירת קלוריות. לדעת כמה "עולה" לנו כל מה שאנחנו מכניסים לפה ולגוף, ולהתנהל במסגרת "תקציב" יומי הולם.

מרוז ולפין היו שמנים בהחלט כשהתחילו בכתיבת הספר. מרוז שקל 112 קילו והצליח להיפרד מכ-20 קילו, או כהגדרתו בספר, "אני כבר לא שמן. נכון, לא הפכתי לטוויגי ולא לגלית גוטמן. אני במקום חביב ונעים אבל גם מסוכן, שאפשר להחליק ממנו בכל רגע". לפין, כמסופר בספר, רזה 11 קילו אבל לדברי מרוז בשיחתנו, "השמין הכול בחזרה, והוא יודע שהוא חייב לרזות מבחינה בריאותית". עושה רושם בכלל בספר שהמוטיבציה העיקרית של לפין לנסות לרזות היא בריאותית (ובמילים אחרות: הפחד הנורא שהפילו עליו הרופאים; והוא מספר את זה באופן מצחיק ביותר). 

לפין משוכנע בכישלון, שהרי כדבריו, "95 אחוז מהאנשים שפוצחים בדיאטה נכשלים... מחזירים את מה שהורידו ובדרך כלל אפילו יותר". בלוגיקה צרופה הוא מנסה להוכיח למרוז (ולקוראים) שלא זו בלבד שהניסיון מועד לכישלון, אלא גם שהמסקנה המתבקשת היא שדיאטות משמינות. "אני חושב שהוא אומר שהוא מנסה רק בגלל הבריאות, כי עד עכשיו הוא לא היה מסוגל לעמוד בדיאטה", מנסה להסביר אותו מרוז בשיחתנו. "ברגע שהוא יצליח הוא יבין שאין דרך אחרת".


רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק


"עולם היסטרי", מכנה מרוז את ענף הדיאטות לסוגיהן ושיגעונותיהן, "הכישלון הכי מצליח, ענף שמגלגל מיליארדי שקלים". גם הוא ולפין גלגלו סכום נאה בדרך אל היעד, ובספר הם מספרים ומתארים הכול, ואגב כך מנפצים תיאוריות ומיתוסים. הכול כאן: הפעילות הגופנית, שומרי משקל, קבוצות תמיכה, דיאטות פטנט, דיאטניות, פחמימות וחלבונים, אכילה עד שמונה בערב, מאמנים אישיים, גמילה מגלוטן ומסוכר, בלי מתוקים ומטוגנים, כדורים - וזו רק רשימה חלקית. ומפיהם זה גם מצחיק. "עוד לא הומצא הכדור שהורג את התיאבון בלי דיכאון, בלי תופעות לוואי איומות", חורץ מרוז. דיווח עדכני על אבקת פלא חדשה, שלפי עיתון אמריקני גורמת להרזיה ללא שינוי בהרגלי האכילה (מדכאת תיאבון, כנראה), זוכה לתגובה דומה: "זה כמו הורמוני היריון, שבינתיים אגב כבר נאסרו לשימוש. אז זה גורם לאנשים לאכול רק 500 קלוריות ליום. מי שאוכל 500 קלוריות ביום ימות". 




אחד הדברים שהניעו אותו לעשות (שוב) מעשה, היו הערות שאנשים העירו לו על מצב הצבירה שלו כשהיה בשיא משמניו. בספר הוא מצטט מבחר מהן, כמו למשל: "מה קרה לך, אכלת את רפי גינת?". האמירות הללו, שרובן ככולן הגיעו מאנשים לא קרובים אליו, "חלאות" כפי שמגדיר מרוז בשיחתנו, היו כדבריו "דבר גורלי ומהותי. ברגע שרבים אמרו לי 'מה נהייה ממך', זה הפיל לי את האסימון. אז אלה היו החלאות שאמרו, אבל בעניין הזה הם עשו טוב".

לדעתו, "נשים יותר מודעות לדיאטות, אבל הנושא של השמנה ודיאטה מעסיק גברים ונשים באותה מידה". והרוב, כפי שמעידה הסטטיסטיקה, נכשלים. "כי זה נורא קשה", מודה מרוז. "כי לוקחים לך משהו נורא חשוב. יותר קל להפסיק לעשן", הוא משווה מניסיונו (הוא הפסיק לעשן לפני כשמונה שנים), "כי עם סיגריות זה clear cut, חד משמעי. אתה צריך להפסיק לגמרי, זה הכול או לא כלום, אין שתי סיגריות ליום. באוכל יש המון עיגולי פינות. קשה לעשות דיאטה וקשה להתמיד. זו מלחמה סיזיפית עד מותנו, כנראה, אבל אם נתמיד בה אולי נדחה קצת את מותנו". 

ומה עם הצד של הדימוי העצמי, קבלה עצמית, דימוי גוף ושאר היבטים כגון אלה בהקשר של השמנה והרזייה? "זה לא עניינים של פסיכולוגיה", אומר מרוז. "פשוט באמת יותר שווה להיות רזה משמן. זה יותר קל פיזית, אתה פחות מזיע ולכן יותר קל לעבור פה את הקיץ הנורא, זה יותר נעים חברתית, יותר בריא כמובן, ועוד המון סיבות". מה שלא הופך את כל המאבק האינסופי הזה לקל יותר. 

פרק שלם מוקדש בספר לצורך בסבלנות במסע הזה, לרגעי משבר; וגם להבנה שאין שום קשר פרופורציוני בין מידת המאמץ המושקע בהרזיה לבין מידת ההכרה בהישגים, ולצורך להפנים שחלק מהעניין הוא גם לדעת לוותר לעצמנו, לדעת שגם עליות קלות וזמניות הן חלק מתנודות נורמליות וסבירות.

ולסיכום, הנה מה שכותב מרוז בסוף המסע: "בגיל 49, אחרי המון דיאטות, אחרי שני עשורים שחוויתי כאיש שמנמן ולעתים שמן, אני חושב שראיתי את האור, שהבנתי באיזה צד מרוחה החמאה, ומי או מה ייקח אותי לחוף מבטחים לפני שאטבע בתוך בליל השרלטנים, הקלישאות, המיתוסים והשקרים. אני רוצה לקבוע באופן בלתי מדעי מצד אחד אבל עובדתי בהחלט מצד שני, שרק ספירת קלוריות עקבית, נחושה ובלתי מתפשרת, כזו שטבולה בפעילות גופנית בלתי מתונה, תביא אותנו לחוף המבטחים ולהרזיה חד משמעית. כל השאר הם מקסמי שווא וחזיונות תעתועים".

"אבות המזון", מאת גיא מרוז ודניאל לפין, 205 עמודים. ידיעות ספרים



להתייעצות עם מומחי מוטק'ה:

לפורום תזונה  לחצו