תערוכה חדשה עושה כבוד לאופנה הישראלית

כמה זמן מחזיק מעמד בגד בימינו? שנתיים, שלוש? שבע, עשר כביסות? רבות דובר על תרבות הצריכה שמביאה אותנו לקנות אינסוף בגדים במחירים יחסית זולים. לא את כולם אנחנו באמת צריכים, ואת חלקם הגדול אנחנו זורקים או תורמים אחרי שלבשנו פעמים ספורות בלבד. זמן המדף של הבגדים הולך ופוחת, ויחד עם זאת גם ההערכה שלנו אל הבגד. "תרבות השפע מאלצת אותנו לקנות אינספור בגדים לא כדי ללבוש, אלא יותר כדי להראות", אומרת גילי סיון (45), אוצרת ומפיקת תערוכות, שבימים אלה אצרה תערוכה מרגשת וראשונה מסוגה בשם "סיפורי בגדים".

התערוכה חושפת פרטי לבוש נוסטלגיים, חלקם בני למעלה מ- 100 שנה, הנמצאים בבעלותן של נשים המתגוררות בבתים השונים של בית הדיור המוגן "עד 120". התערוכה, הפתוחה לציבור הרחב (ימים א'-ה' בשעות 10:00-18:00), מוצגת בימים אלה בבית תל אביב ברחוב ראול וולנברג 32, ותמשך עד לתאריך 22.1.

"מרגש עבורי לאצור תערוכה שנותנת מקום של כבוד לבגד בזכות הסיפור שהוא מספר -  הלובשת שמרה אותו בארונה מכיוון שהוא מהווה עבורה פיסת זיכרון אישי", אומרת סיון. "מלבד העובדה שהפריטים נשמרו לאורך מספר רב כל כך של שנים, כל אחד מהם מיוחד גם  בגלל סיפורו המרתק, השזור בתקופת זמן אחרת. מעבר לזיכרון הפרטי, כל פריט מספר את הסיפור של משכית ואת היסטוריית האופנה של ארץ ישראל. זה כמו להיכנס לארכיון מדהים ולדלות פריטים מרגשים. כל אישה אוהבת להתלבש, בכל גיל".

בין פריטי הלבוש הנדירים שאפשר למצוא בתערוכה מופיעה שמלה בדואית שחורה השייכת לאמירה הוברמן, שבעלה קנה לה אחרי מלחמת ששת הימים. "זה פריט שלא זורקים", אומרת סיון, "זה משהו הפוך מתרבות הצריכה". הלן שריד הביאה לתערוכה שמלה נדירה של משכית שקנתה בשנות ה-70'. "היא הייתה אמורה לנסוע לחו"ל, ורצתה לייצג את המדינה עם בגד ישראלי", מסבירה סיון. "יש שם הרבה גאווה לאומית בבגדים, שהיום יש פחות".

שומרת על כותונת הלילה מכל משמר כבר 67 שנה

בטין אמיר, המציגה בתערוכה את בגדי הבוהמה שלבשה בימי תל אביב. צילום: ניר סלקמן

בטין אמיר, 85, אשתו של הסופר אהרון אמיר, דיירת בבית בתל אביב, סיפקה לתערוכה בגדים בוהמיינים שלבשה בערבי תל אביב העליזים. ויש את סיפורה של רחל גולני, שחלומה היה להתחתן בשמלת כלולות מבד גיפיור (תחרת משי יקרה), אבל היא לא יכלה להרשות זאת לעצמה. בעלה, שידע כמה היא רוצה את פריט הלבוש מהבד הנחשק, חסך ממיטב כספו והעניק לה לשנת נישואיהם הראשונה חולצה מבד גיפיור. אמירה הוברמן הביאה לתערוכה שמלה שלבשה בחתונתה ב-63', עמה גם התחתנה כלתה ב-2004. "תראי כמה זמן זה מחזיק מעמד", אומרת סיון.

מרים קונדה בת ה-85 מהבית בתל אביב שומרת מזה 67 שנה את כותונת הלילה שתפרה לה אמה לליל כלולותיה. קונדה, אמא לשניים, סבתא לארבעה נכדים ושני נינים, ילידת תל אביב, שימשה  במשך 30 שנה מנהלת הרשות לחינוך רעיוני-ארגוני של הוועד הפועל של ההסתדרות. היא אוהבת להתלבש בעיקר ספורט-אלגנט, והקשר שלה לאופנה הגיע דרך אמה, לורי קנצלפולד ז"ל.  קנצלפולד הייתה בוגרת בית ספר יוקרתי לאופנה בווינה ותפרה לפרנסתה. על פי עדותה של קונדה, בארץ אמה הייתה המתחרה של לולה בר ז"ל הגדולה, מעצבת האופנה שייסדה את בית האופנה העילית הראשון של ישראל. היא עמדה מאחורי הגרדרובה האלגנטית של כל נשות האצולה המקומית:  ורה ויצמן, פולה בן גוריון, לאה רבין, אורה הרצוג, מרים אשכול, רחל דיין ועוד.

"אמא תפרה לי את כל השמלות וכמובן את שמלת החתונה, שמאד דומה אגב לשמלת החתונה של נסיכת אנגליה", מעידה קונדה. "התחתנתי בל"ג בעומר 1953, מדינת ישראל הייתה בתקופת צנע וכל דבר היו קונים בתלושים. היה שוק שחור. והנה הבת הבכורה שלה מתחתנת ואין לה כותונת לילה. אמא שלי הלכה בנחלת בנימין שהיה אז רחוב הבדים, והצליחה להשיג בדרך לא דרך בד סאטן לבן. כל הכותונת כולה רקומה ביד, ממש עבודת פאזל של פרחים לבנים קטנים. לא היה לה מספיק בד והיא הוסיפה טלאי נוסף למטה של בד סאטן".

למה שמרת אותה?

"הייתי נוכחת למאמץ שהיא השקיעה כדי שתהיה לי כותונת לילה. כצברית זה קצת הצחיק אותי שהיה לה כל כך חשוב שתהיה לי כותונת, מצד שני זה מאד ריגש אותי. היו לאימא גינונים אוסטרו-הונגרים, היא הייתה מאד אלגנטית. שמרתי על הכותונת למרות שלבשתי אותה מעט מאד, כי אחרי שנה כבר נכנסתי להריון והיום היא כבר לא עולה עלי. הנכדות שלי רצו אותה וסירבתי. אני שומרת עליה מכל משמר".

"הבגד מהווה פיסת זיכרון אישי". מתוך התערוכה, צילום: שי אפגין

מאחות פסיכיאטרית למעצבת אופנה

מרים קונדה בשמלה של 'משכית'. "גם הבת שלי והנכדות לבשו אותה". צילום: ניר סלקמן

מלבד כותונת הלילה סיפקה קונדה לתערוכה שמלה נוספת, בנוסח "משכית" עם רקמה שאותה קנתה לפני 40 שנה בחנות בחיפה, ולבשה אותה לא מעט. "לבשתי אותה באירועים רבים כחלק מעבודתי", היא מספרת, "גם הבת שלי וגם הנכדות לבשו אותה".

דינה גסטש, שבקרוב תחגוג 91, מקפידה ללבוש בגדים שיתאימו לשערה האדמוני. ירוק זה הצבע שלה. אופנה קרובה לליבה עד היום, אבל היא מעולם לא שיערה שעיצוביה יגיעו לנשים דיפלומטיות ברחבי העולם. גסטש מגיעה מהבית בהוד השרון, אלמנה, אמא לשניים וסבתא לשלושה, עברה תלאות קשות בשנותיה הראשונות בארץ. היא הגיעה לבדה מרומניה ב-1951, אחרי שעלתה לאניה, הורדה ממנה בעיר קונסטנצה ברומניה, נעצרה ונחקרה בעינויים קשים מנשוא. "לא זוכרת מה קיבלתי לאכול, על מה ישנתי, אני רק זוכרת שלקחו חבלים, הכניסו למים, סחטו והיכו אותי מכות רצח", היא מספרת. "שאלו אותי כל מיני שאלות שלא היה לי מושג מה התשובה להן. ככה כמה ימים".

בסופו של דבר שוחררה, הסתובבה ברחובות פצועה ומבולבלת, ובעזרת הומלס הגיעה לבית של זוג יהודים, והתעלפה על סף דלתם. הם היו בדרכם לעלות לישראל ולקחו אותה איתם. "הייתי חולה ופצועה, ואף אחד לא אמר לי שיש בניין סוכנות ששם מקבלים כל עולה חדש", היא מספרת. אחרי שעברה מעבודה לעבודה בעיקר במלצרות, סבלה אינסוף הטרדות מיניות ורצתה את נפשה למות, הגיעה הגאולה. היא פגשה ממש במקרה חברה של אמה שלקחה אותה איתה לירושלים, ושם החלה לעסוק בבית חולים פסיכיאטרי כאחות פסיכיאטרית, מקצועה מרומניה. בחדר האוכל פגשה סטודנט צעיר לרפואה שלימים הפך בעלה למשך 63 שנה. כשנולדה בתה הפסיקה לעבוד. בעלה היה פרופ' לרפואה בסורוקה, הם התגוררו בבאר שבע, ובזמנה הפנוי הסתובבה בשוק הבדואי וקנתה בגדים עם רקמות נפלאות.

"כל פעם קניתי שמאטע אחר", היא צוחקת, "יום אחד קלטתי שיש לי ערימה של בגדים שדהו מרוב כביסות, אבל הרקמות נשארו נפלאות. רציתי לעשות איתן משהו. הוצאתי את כל הרקמות מהבגדים, והתחלתי להכין כרטיסי ברכה שהדבקתי עליהן רקמות. אחר כך התחלתי לעשות כריות. רציתי למכור אותן, אבל בנגב היה את השוק הבדואי, כך שלא ממש היו קונים לכריות שלי". באחד הכנסים של בעלה באילת לקחה אותה חברה לתערוכת משכית במלון.

גסטש הביאה לשם את הכריות שלה, וקניינית של משכית שהייתה באירוע התלהבה. "היא אפילו לא עמדה על המקח", מספרת גסטש. "אמרתי לה שאם היא רוצה את הכריות היא צריכה לקנות גם את כרטיסי הברכה, וכך היה. היא נתנה לי כרטיס ביקור. התחלתי לעשות וסטים וז'קטים. אני לא יודעת לתפור אבל הייתה לי עין לעיצוב ושכרתי תופרת. משכית קנו את הכל. היו לי ערימות של רקמות ועשיתי קולאז'ים. עד היום יש לי שמלות בדואיות רקומות מאותו שוק".  

"אני לובשת את הבגדים עד היום כאילו זאת המודה האחרונה"

הוציאה רקמות מבגדים ישנים ועיצבה בעזרתן בגדים חדשים. דינה גסטש, צילום: ניר סלקמן

מי לבש את עיצובייך?

"נשים בארץ, בניו יורק, בלונדון. יום אחד הבאתי סחורה לחנות בהרצליה וראיתי גברת אחת שנכנסה ויצאה בלי כלום. רצתי אחריה ושאלתי אם ראתה את הז'קטים שלי. היא אמרה שלא. נכנסה שוב לחנות ופשוט התאהבה בז'קט. היא לא הייתה מסוגלת לזוז מהמראה. התברר שבעלה שגריר ישראל בלונדון. היא חיברה אותי עם נשים בלונדון. הייתי מגיעה עם מזוודות לבית השגריר ומוכרת הכל. בלונדון קרה לי דבר מדהים. יום אחד הלכתי ברחוב אוקספורד לבושה באחד הז'קטים שלי. כמה נשים אנגליות שעברו במדרכה ממול לא הסירו את העיניים ממני, וממש הלכו אחריי. האנגלים כמו האנגלים, הן לא הפסיקו להתנצל וביקשו לדעת איפה קניתי את הז'קט. סיפרתי להן שאני מייצרת כאלה, ויש לי כמה בדירה בלונדון. הן אמרו שלא יספיקו, ושאלו בכמה אני מוכרת את הז'קט שעלי. נתתי מחיר בשמיים ולהפתעתי הן קנו אותו. למי עוד קרה דבר כזה?"

אילו פריטי לבוש את מציגה בתערוכה?

"ז'קט שאני לובשת כבר 30 שנה ושתי שמלות - אחת שאני עיצבתי ואחת סרוגה שהייתה לי, שקניתי במשכית והיא כבר בת 100 שנה".

ושאלת השאלות, איך הפריטים האלה מחזיקים מעמד כל כך הרבה שנים?

קונדה: "בגדים היום לא מחזיקים מעמד. יש לי זיכרון ילדות, שאני הולכת עם אמא שלי בנחלת בנימין בתל אביב והיא בודקת את הבדים. היא בדקה אם אפשר ללבוש אותו משני הצדדים, כך שכאשר צד אחד דוהה אפשר יהיה להפוך. היא הייתה קונה בעיקר בד אנגלי, שהיה ידוע כבד טוב".

גסטש: "אני לא יודעת איך הבגדים האלה מחזיקים מעמד. אני לא עושה שום דבר מיוחד כדי שיחזיקו מעמד. אני לובשת את הבגדים עד היום כאילו זאת המודה האחרונה".

אשת האופנה שרוצה ללמד אתכן להתלבש בסטייל

פאשיניסטיות נפלאות בנות 60+

לא גימיק: הדוגמניות המבוגרות לוהטות מתמיד

סודות החיים הטובים של אייקון אופנה בת 96

השראה אופנתית מבנות 70+

אוהבים אופנה וסטייל? הצטרפו לקהילת האופנה והיופי של מוטק'ה