תרמילאיות בהודו: מתברר שהכול אפשרי

על הודו חובה לעשות וי. לא במובן של עוד כיבוש ברזומה או כמשהו לנפנף בו, אלא כיוון שזה אחד המקומות שצריך לבקר בהם כדי להשתכנע שראינו הכול (או כמעט הכול) בחיים. את זה הבינו חיה פרי (58) וחברתה הטובה אורה תור (61) כשהתפנה להן זמן בסדר היום. אחרי חודשיים בתת היבשת המרתקת הן אומרות שזו בהחלט לא הייתה עוד נסיעה לחו"ל. פרי, ששימשה דוברת משרד התמ"ת במשך 25 שנה, יצאה לפני כשנה לפנסיה מוקדמת, לאחר שהרגישה מיצוי בעבודה. חברתה אורה תור רק חיכתה לרגע. "כבר כמה שנים שהיא מדברת איתי על טיול תרמילאים בהודו", מספרת פרי. "בהתחלה לא רציתי להתחייב ולא התייחסתי לזה ממש ברצינות. אחרי הפרישה, כבר לא יכולתי להתחמק. "מבירורים הבנו שהכי טוב לצאת בספטמבר. אני לא נשואה ואין לי ילדים, כך שלא הייתה לי בעיה להיעדר בחגים. אורה קיבלה שחרור מהמשפחה. חודשיים לפני הנסיעה נכנסנו להילוך גבוה. קנינו מדריכים של 'לונלי פלנט', נפגשנו עם אנשים שנסעו ובנינו את המסלול. "האמת שאני רציתי לנסוע בצורה מאורגנת יותר. להזמין מראש טיסות, מקומות בבתי מלון, אבל אורה אמרה 'תשכחי מזה', לא מזמינים שום דבר חוץ מהמלון הראשון. אחר כך מאלתרים. אם יש מקום נחמד, נשארים יותר. השתכנעתי. הרגשתי שהנה, אני הולכת לעשות את מה שלא עשיתי בגיל 25. זה היה לי די חדש. אני אחת שאוהבת את החיים הטובים, רגילה שהכול מסודר. כל החברים שלי אמרו, 'לא תשרדי, זה לא מתאים לך. אחרי יום תרצי לחזור'. אבל החלטתי ללכת על זה". כיוון שטיול תרמילאים מחייב תרמיל, רכשו השתיים תרמילים כמו שאר אבזרי מחנאות, אבל ערב לפני הנסיעה, כשהכול כבר היה ארוז בתרמיל, הבינה פרי שתרמיל הוא עניין לבעלי גב קשיח. "הוא שקל קרוב ל-15 קילו ופשוט לא הייתי מסוגלת להחזיק אותו על הגב. אמרתי 'עד כאן', והעברתי הכול לטרולי. אורה עשתה כמוני, ולא הצטערנו. ראינו המון מטיילים שסוחבים תרמילי ענק. בגילנו זה כנראה כבר לא מתאים". אבל הנוחות הקטנה של טרולי על גלגלים לא תמיד הקהתה את קשיי המסע, שכללו התמודדות עם לכלוך, ריחות בעייתיים, מראות של עוני קשה, צפיפות והרבה עיניים הננעצות בכך, בכל אשר תלך. וכן, היה גם טפיל מעיים שתקף את פרי ממש לפני הסוף. "הייתי בעבר פעמיים בהודו במשלחות אנשי עסקים ועם שרים, אבל ראיתי הכול דרך חלונות זכוכית. את הודו האמיתית ראיתי רק הפעם. ההלם הראשוני הגיע כשנחתנו בתחנה הראשונה שלנו, אמריצר. אלה היו הימים האחרונים של המונסון והכול היה רטוב, מלא בוץ שזורם ברחובות מעורב בביוב. והריחות והצפיפות והמכוניות, האופניים, הילדים הקטנים. מהר מאוד הבנו שאנחנו חייבות לעשות סוויץ', אחרת לא נשרוד שם לאורך זמן. "הבנו שברגע שאת משנה גישה, כבר לא אכפת לך להירטב ולהתלכלך ואיך את נראית. את לומדת להסתפק במועט, לעשות כביסות, להשתמש בשירותים לא שירותים. את מתחברת למקום. מהר מאוד הבנתי כמה טוב שלא תכננו הכול מראש. התחלנו להבין איך הדברים מתנהלים שם, והלונלי פלנט היה התנ"ך שלנו. מצאנו דרכו בתי מלון, גסט האוסים, כפרים נידחים".


על הרכבות והאוטובוסים המקומיים החליטו השתיים לוותר. "אמרו לנו שזו חוויה לנסוע ברכבת, אבל לא התאים לנו לשבת בצפיפות כל כך הרבה שעות, אז בזה קצת שדרגנו את עצמנו ונסענו בוואן שכור עם נהג ובמשך שבוע טיילנו בג'יפ. נסענו לא פעם בכבישים שהתברר לנו בדיעבד שנחשבים למסוכנים, אבל זו היתה חוויה. הם נוהגים שם במהירות, בלי מראות אחוריות ומצפצפים כל הזמן. הרבה פעמים שקשקתי מפחד". השתיים נתקלו כצפוי בלא מעט תרמילאים ישראלים משנתונים נמוכים בהרבה. "כולם צעירים, אחרי צבא, אבל די מהר התחברנו אליהם והם מאוד העריכו אותנו על האומץ. גם בקורס בישול הודי וטיבטי שלקחנו בדרמסלה היו המון חבר'ה ישראלים, וגם ברישיקש, שהיא מרכז של לימודי יוגה ומדיטציה. ניסיתי להיכנס לראש שלהם, ובהחלט הבנתי למה הם אוהבים להיות שם. זה מעניין. זה מאוד זול. אתה מטייל ואין לך דאגות". "התחברנו בכל מקום גם למקומיים. התעניינו במנהגים, דיברנו איתם על החיים בהודו, על חברת המעמדות. יש שם אנשים מאוד מסורתיים ויש גם כאלה שהם מאוד מודרניים ופתוחים. בכל מקום מזמינים אותך לצ'אי, כולם מתעניינים בישראל ורוצים להישאר בקשר". די מהר התרגלה פרי, שהייתה מורגלת בנסיעות שרד בתפקידה כדוברת משרד ממשלתי, גם ללינה ב"גסט האוסים", אותם מלונות צנועים האופייניים להודו, שמציעים תנאים סבירים ומחירם נמוך. "ליתר ביטחון תמיד היו לנו הציפה והציפית מהבית, אבל היינו במקומות שבקושי היו בהם שירותים, לרוב רק בור, לא בכל מקום היו מקלחות, אבל לא לקחנו את זה קשה. "יצאנו גם לספארי גמלים במדבר, היינו במוזיאונים, במקדשים, אפילו ראינו סרט הודי. למדתי מהמסע הזה שאסור להחליט מראש מה את לא יכולה ומה לא מתאים לך. בסופו של דבר הכול אפשרי. אמרו לנו למשל שבוורנאסי אנחנו חייבות לשוט על הגנגס ולראות איך שורפים גופות וזה נשמע לנו נורא, אבל עשינו גם את זה, כי רצינו לחוות הכול. ורנאסי הייתה לא קלה, אבל סיימנו את הטיול בבטן-גב על החוף בגואה, בבונגלו מקסים ליד המים".
איך הסתדרתן ביחד לאורך כל זה?
"אורה ואני חברות כבר הרבה שנים ואנחנו מתאימות באופי. שתינו נוחות ויודעות לוותר, ומדי פעם כשמישהי רצתה לעשות משהו והשנייה לא, נפרדו דרכינו לכמה שעות. היא רצתה לחוות יותר, אז ברישיקש היא עשתה רפטינג ואני הלכתי לעשות מסאז', ובמקום אחר היא צעדה ברגל לאנשהו ואני חיכיתי לה עם ספר בבית קפה. היו לנו טלפונים ניידים ולא הייתה בעיה לתקשר". המסע, היא אומרת, היה הרבה מעבר לטיול רגיל. "אחרי שעבדתי כל כך הרבה שנים סביב השעון, המסע הזה נתן לי המון. זה לא דמה לנסיעות העבודה או הטיולים שעשיתי קודם. זה היה שונה, ואני מרגישה שהתחברתי לעצמי ולמדתי על עצמי המון". הניסיון המוצלח עורר טעם של עוד, ושתי החברות שוקלות להצטרף בקרוב לפרק זמן לבתה של אורה, שיוצאת לטיול בדרום אמריקה. הצעידות הרגליות הארוכות שערכו במהלך הטיול בהודו (והביאו לנשירתם של קילוגרמים רבים) עוררו בהן חשק להמשיך לצעוד גם כאן. "החלטנו לעשות ביחד כל חודש, חלק אחר של שביל ישראל. לא עשיתי הרבה טיולים ברגל בחיק הטבע בחיי. עכשיו כנראה הגיע הזמן".
עוד על טיולים בחו"ל:

חצי האי קמצ'טקה

מטיילים ביחד: נוסעים לחו"ל עם החברים

האי שפיצברגן: גן עדן למטיילים

טיולים אקולוגיים: מתיידדים עם הסביבה

טיולי נשים: מסע של התפתחות אישית

הודו - לצעירים ברוחם

לקהילת טיולים, נופש ותיירות:

לחצו