חזרה להחיים הטובים

בני ה-60+ ששרים במקהלה ומופיעים בעולם

בגיל 60, 70 ואפילו 80+ חברי מקהלת האיחוד הישראלית עדיין נוסעים להופיע בעולם עם מוזיקה קלאסית ומוזיקה ישראלית. קשיים פיזיים? פנסיה? הצחקתם אותם
מאת שרי שיין 16/10/19
בני ה-60+ ששרים במקהלה ומופיעים בעולם
נוסעים להופיע ברחבי אירופה. מקהלת האיחוד בהופעה, צילום: ראובן קחמוביץ

 

עשרה קונצרטים בהשתתפות מקהלות אנסמבלים קוליים ותזמורתיים מכל העולם ישתתפו בפסטיבל הבינלאומי למוזיקה קולית באבו גוש, שיתקיים בתאריכים 18-21.10. ובתוך רשימה מאד מכובדת הכוללת בין השאר את המקהלה הקאמרית המקצועית משטוטגרט, מקהלת נשים מגיא ורגיה ורביעית זמרות "ERMANA" מבולגריה, יש את גם את היהלום המקומי הנפלא שלנו - מקהלת האיחוד הישראלית הוותיקה, שתנגן בין השאר יצירות של באך.

המקהלה נוסדה ב-1955 על ידי המנצח והמלחין יהודה שרת (אחיו הבוגר היה משה שרת, ראש הממשלה השני של ישראל), כגוף המקהלתי של תנועת איחוד הקבוצות והקיבוצים. היום שרים בה 55 זמרים וזמרות, כבר לא כולם קיבוצניקים, הצעיר ביניהם כבן 41, רובם בני 60 פלוס. הם הקליטו ארבעה תקליטים, בעיקר של מוזיקה קלאסית יהודית וישראלית.

בשנות ה-70 התחילו לנסוע להופעות בעולם. מדי שישי נפגשים כולם ברמת אפעל לחזרות.  אסתרקה לין (85), הזמרת הוותיקה ביותר במקהלה, לא מפסידה אף חזרה ומגיעה למרכז כל הדרך מקיבוץ כנרת. איך? היא נוהגת. "הוצאתי רישיון בגיל 55 וזה הדבר הכי משמעותי שעשיתי בחיים", היא אומרת. "נשים בימינו לא יכולות להיות תלויות באף אחד. רישיון נהיגה זה כנפיים, זה החופש. פעם לא היו כמעט רכבים בקיבוץ, ככה שלא היה לי צורך ברישיון נהיגה". אסתרקה, אימא לשלושה ילדים, סבתא לתשעה נכדים וסבתא רבא לחמישה נינים ממשיכה עד היום לעבוד בהתנדבות כמזכירה של בית ספר התיכון האזורי, שם עבדה 38 שנה. היא הצטרפה למקהלה ממש כשנוסדה.

"נראה שכבר בילדותי התבלטתי כבעלת קול נאה", היא מחייכת, "עד כיתה ח' ניגנתי על פסנתר, בבית הספר האזורי שרתי בחגיגות. לא היו לי שאיפות לעשות מזה קריירה והסתפקתי בלשיר במקהלה. בתחילת דרכינו היינו נפגשים לחזרות בסופי שבוע באחד הקיבוצים. אז היו בתי ילדים, וישנו על המיטות של הילדים שבאותו יום ישנו אצל ההורים. זה היה כמו מחנה. היינו אז צעירים ומוכנים להרפתקאות".

 

"מרגישה שזכיתי בהגרלה של החיים"

 

"מוזיקה מחברת בין אנשים, אני שרה יצירות שנכתבו לפני מאות שנים". אסתרקה לין, צילום באדיבותה

 

את זוכרת את הנסיעה הראשונה בעולם?

"זה היה ב-1971 וזאת גם הייתה הפעם הראשונה שנסעתי לחו"ל. זאת הייתה נסיעה די מטורפת מבחינת התכנון שלה. נסענו לאירופה במסלול בלתי הגיוני, עברנו ממדינה למדינה כמו קורי עכביש, מהכי רחוק להכי רחוק ובחזרה. במשך שלושה שבועות נסענו באוטובוסים לדנמרק, שבדיה, גרמניה ופריז. התארחנו אצל משפחות. זה היה מאד מאתגר ואפילו טראומטי. רק בפעם השנייה שטסנו יכולתי קצת ליהנות, כשנסענו לפסטיבל מוזיקה בצרפת. באירופה בכל בית ספר נידח יש מקהלה.

"פעם בשלוש שנים יש פסטיבל בשם אירופה קנטט שמתרחש בדרך כלל בעיר קטנה ולא מוכרת, במטרה להעלות את קרנה. פתאום כל הרחובות מתמלאים בקהל צעיר ששר גם ברחובות וגם באולמות. המפגש עם מקהלות מכל העולם מאד מרגש. מוזיקה מחברת בין אנשים. תחשבי על זה, אני שרה יצירות שנכתבו לפני מאות שנים ואנשים מקשיבים. אני מרגישה שזכיתי בהגרלה של החיים. התחושה הזאת מלווה אותי שנים רבות. אני זכיתי".

 

"אנחנו כבר לא מתארחים אצל משפחות בעולם כבעבר אלא ישנים במלון". חלק מחברי המקהלה בהופעה באירופה, צילום באדיבותם

 

איך היה להתארח אצל אנשים בבתים?

"לא קל. אני זוכרת במיוחד נסיעה לארה"ב ב-1994, כשהתארחנו אצל משפחות יהודיות והופענו לפני קהל שחלקו יהודי וחלקו לא. הייתה ציפייה כנראה שנשיר גבעתרון ולא מוזיקה קלאסית, והייתה לפעמים תחושה שהקהל לא ממש איתנו. אחרי חוויה כזאת של הופעה הייתי צריכה להתארח אצל אנשים, לדבר אנגלית, לספר על ישראל ונפלאותיה, אבל כל מה שרציתי היה לשכב באיזה חדר במלון. כשהיינו צעירים היינו סבלניים יותר להרפתקאות מהסוג הזה. היום אנחנו כבר לא מתארחים אצל משפחות אלא מתאכסנים במלון. אנחנו גוף לא צעיר, כולנו גריאטריים עם משקפיים. יש שניים מבוגרים ממני, הרוב בני 60 פלוס".

יש הופעה שזכורה לך במיוחד?

"לפני כמה שנים, קצת אחרי מלחמת צוק איתן, אחת הזמרות הפיקה קונצרט. נסענו לקיבוץ כפר עזה ועל הדשא, מול שערי עזה, שרנו יחד עם המקהלה של הקיבוץ הארצי את הרקוויאם של מוצארט. היו גם כמה זמרים ערבים וזה היה ממש פרויקט עם אג'נדה פוליטית. הגיעו המון אנשים, בנו במה על מגרש כדורגל והאורות של עזה היו ממש במרחק של 'הושט היד וגע בם'. אני זוכרת שזה היה ליל ירח מלא. הגעתי הביתה בשלוש לפנות בוקר ואי אפשר היה להירדם. המוזיקה לא עזבה אותי, מוצארט המשיך להשתולל בגוף".

 

"בהופעה בבלגיה, עם הגב לקהל כמנצח, חיכיתי לכדור שיגיע מאחור"

 

"אני בן 86, אבל מצבי הרפואי לפי דברי הרופאים כמו של בן 65". טוביה נאור, צילום באדיבותו

 

טוביה נאור (86) מקיבוץ יטבתה שר במקהלת האיחוד כבר 61 שנה. 50 שנה הוא מלמד מוזיקה, ועד היום זה מה שהוא עושה. פנסיה? ממנו והלאה. טוביה יזם פרויקט נהדר בשם "חקר השורשים המוזיקליים של המשפחה", אותו הוא מעביר גם בירושלים וגם בקיבוצו. במסגרת הפרויקט כל ילד חוקר את השורשים המוזיקליים של משפחתו, וכך כל הכיתה לומדת על המוזיקה והשירים של המשפחה, ובסוף השנה נפגשים כולם. אבל לא רק בזה הוא עסוק – טוביה גם תרבת צמח בר בשם צלף סחוסי, ממנו הוא יוצר ריבת צלפים שאותה אפשר להשיג רק ביוטבתה.

אל מקהלת האיחוד הצטרף ב-1959, כמה שנים אחרי הקמתה, גם כזמר וגם כעוזרו האישי של שרת. "בילדותי אימא שלי לימדה אותי לנגן על חלילית קטנה, אחר כך עברתי למפוחית פה ולכינור", הוא מספר. "הייתי המרקיד של הקיבוץ. כשהייתי ילד היו  מושיבים אותי במרכז המעגל,  וכולם היו רוקדים סביבי".

טוביה זוכר מסע הופעות מטלטל במיוחד עם הלהקה. "זה היה ב-1982, בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה. אירופה הייתה מלאה באנטי ישראליים. הופענו בבלגיה בכיכר העיר, המשטרה בדקה באופן יסודי את השמירה. אני זוכר שעמדתי עם הגב לקהל, מילאתי אז מקום כמנצח, ובתת ההכרה חיכיתי במתח בלתי רגיל שהכדור יגיע מאחור. סיימנו ב'הבה נגילה', וחבורה של תומכי פלסטין הוציאה רדיו והשמיעה מוזיקה ערבית בעוצמה אדירה, ופרשה כרזה על בד נגד ישראל. המשטרה מיד פינתה אותנו מהמקום, אי אפשר היה לדעת אם למישהו יש נשק. זו הייתה חוויה מטלטלת".

וכיום, לא קשה לך מבחינה פיזית לנסוע ולהופיע עם הלהקה בעולם?

(פורץ בצחוק): "לי? אני כל בוקר מטפס על סולמות, קוטף פירות של הצלף, מבשל, הולך לבית ספר ומלמד. רופא המשפחה שלי וקרדיולוג הקיבוץ שניהם אמרו לי 'יש לך בעיה, לפי התעודות אתה בן 85 אבל מצבך הבריאותי הוא של בן 65, אתה חשוף למחלות של גילים צעירים יותר'". 

 

האחות של הזמר הצטרפה בעקבותיו למקהלה

 

"לא למדתי מוזיקה, אבל תמיד אהבתי לשיר". מאיר וילנסקי, צילום באדיבותו

 

מאיר וילנסקי (69) מקיבוץ מעלה החמישה הוא אחד הצעירים במקהלה, ושר בה מזה 28 שנה. הוא אב לארבעה ילדים וסב לתשעה נכדים, שמונה מהם חיים בקיבוץ. אין לו זמן לצאת לפנסיה, הוא עובד במרץ כאב קהילה תומכת במועצה האזורית מטה יהודה. "הרעיון מאחורי הקהילות התומכות הוא לעזור למשפחות המבוגרות להישאר בקהילה", הוא אומר, "אני מתקין להם לחצן מצוקה, דואג במידה שיש תקלות ועושה להם כל מיני תיקונים בבית".

השיחה עם מאיר מתרחשת כמה דקות אחרי ששב מתקיעה בשופר בגן ילדים. "אני עוסק בהתחדשות יהודית, זה התחביב שלי", הוא אומר. "יש משהו מאד חגיגי בתקיעה בשופר.  מהרגע שפגשתי אותו הצלחתי לתקוע בו, הוא הולך יחד איתי. אני עובר בגני ילדים. הפעם הבאתי איתי בובה בשם חוחית האפרוחית שגם היא תוקעת בשופר. אני קצת מנגן על גיטרה, שר הרבה בקבלות שבת בבית הסיעודי".

איך הגעת למקהלה?

"לא למדתי מוזיקה, אבל תמיד אהבתי לשיר. שרתי בחבורת זמר ובמקהלה אזורית. את מקהלת האיחוד שמעתי אבל חששתי שלא אוכל לעמוד בסטנדרטים הגבוהים. בסופו של דבר השתלבתי. המנצח אבנר איתי קיבל אותי בקושי כי לא היה לי רקע מקצועי. הוא החזיק אותי הרבה זמן בהמתנה על הספסל. אני לא סוליסט ככה שזה פחות מאיים, אבל בכל זאת צריך דיוק. אני מאד אוהב את המקהלה, יש לי שם חברים טובים וגם אחותי הצטרפה בעקבותיי. השירה היא דבר כל כך מופלא".

 

"הופעתי בפולין והנקמה שלי היתה כששרתי שם ביידיש". ריטה קחמוביץ, צילום באדיבותה 

 

ריטה קחמוביץ (67) מקיבוץ מגל, ילידת מקסיקו, שרה במקהלה מאז 1996. עד הפנסיה היא לימדה מוזיקה ופיתוח קול. "במקסיקו תמיד שרתי ורקדתי", היא מספרת, "לימדתי שירים עבריים, וכשהגעתי לארץ התחלתי לשיר בחבורות זמר. לשירה הקלאסית הגעתי קצת יותר מאוחר. אנחנו שרים במקהלה שירה אומנותית, שירה קלאסית, מיסות, רקוויאם, אבל גם ליאונרד כהן ועיבודים לקלסיקה ישראלית כמו 'עטור מצחך'".

גם ריטה מספרת כי היא מאד אוהבת את המסעות בעולם, אם כי מודה שבשנים האחרונות הלהקה נוסעת קצת פחות בגלל בעיות תקציב. "המסע לפולין שעשינו עם הלהקה היה ללא ספק ציון דרך מאד חשוב", היא אומרת. "במשך היום היינו בטיול הגטאות, ערכנו טקסים שארגנו לעצמנו, ובסוף היום היינו צריכים להוריד את כל המטען הרגשי ולהופיע. הופענו עם מוזיקה יהודית לפני קהל פולני. זה היה חזק. כל המשפחה של אבא שלי נספתה בשואה, והוא הבטיח שכף רגלו לא תדרוך לעולם בפולין. היה לי קשה אבל הנקמה שלי הייתה כששרתי בבריקנאו את פונאר ('שקט שקט' – ש.ש) ביידיש".  

 

הנשים שהפכו לדיילות אוויר בגיל 50+

בגיל 57: עזבה קריירה בבנק לטובת עיצוב אופנה,

הגשימו חלום ישן והפכו לנהגות אוטובוס

"פתאום, בגיל 72, התחלתי לרקוד"

0  תגובות 0 אהבו


קישור:
הקלד כתובת לסרטון יוטיוב:
עוד בהחיים הטובים

ללמוד לבשל מהגדולים בתחום – בלי לצאת מהבית
האינטרנט מאפשר לנו לעשות הרבה דברים בלי לצאת מהבית. אנחנו עושים קניות, מחדשים מרשמים לתרופות ואפילו...
לקריאת הכתבה
להישאר עצמאי - כל העזרים לנהיגה בטוחה וקלה גם בגיל השלישי
בשיתוף Yellow המון גברים ונשים בגיל השלישי רואים בנהיגה סמל לעצמאות תפקודית. כתוצאה מכך, הם אינם רוצים...
לקריאת הכתבה
ללמוד נהיגה בגיל 50 פלוס
בדור שבו לומדים נהיגה ומוציאים רישיון כבר בגיל העשרה, כשכמעט בכל שעה ביום הכבישים פקוקים מעודף כלי רכב,...
לקריאת הכתבה
למעלה
חזרה