מוטקה > החיים הטובים > שעות הפנאי > גיל הזהב מרחף בכדור פורח בקפדוקיה

גיל הזהב מרחף בכדור פורח בקפדוקיה

גימלאים בכדור פורח בקפדוקיה - יש דבר כזה. אחרי שקוראים את החוויות של תמירה צדקיהו-חסון, סבתא ומדריכת טיולים - גם גיל הזהב יכול להיות בעננים, בעיקר אם הוא גם חובב צילום

מערכת מוטק'ה 30/07/08

תורכיה הייתה הארץ הראשונה בה הדרכתי. במשך שנים שילבתי את עבודתי כעובדת סוציאלית שיקומית, עם הדרכת טיולים בחו"ל. וכמו אהבה ראשונה, נסעתי בעולם, הכרתי ארצות חדשות, תרבויות, אנשים, תורכיה נשארה המקום המועדף עלי. הרבה מאד אנשים סבורים שאנטליה זו תורכיה. כן זו תורכיה, אבל כבר ביציאה מהעיר אנחנו פוגשים את ההיסטוריה במלוא תפארתה, מימי האדם הקדמון, לאורך האימפריות הרבות ששלטו בה, ועד אתא-תורק אבי האומה. יש לנו חבר בקפדוקיה. איסמאיל היה מדריך טייס צעיר כשהכרנו אותו, וליווינו אותו בדרכו עד שהפך לטייס בכדור פורח. ומדוע אני מספרת את כל זה? כי שנים רבות הוא ניסה להפציר בי להתנסות בחווייה, ושנים רבות צחקתי לעצם ההצעה. השנה נפל דבר! הוזמנתי להצטרף לקבוצה כתיירת מן השורה, לכמה ימים בקפדוקיה. את ההזמנה קיבלתי מחברת "השטיח המעופף". צלצלתי לאיסמאיל ובישרתי לו, והוא אמר שזהו, הפעם אני אצטרף אליו. חשבתי והודעתי לבני משפחתי ולחברי: אם אני לא חוששת להתעופף על שטיחים, אני מוכנה גם להמריא על כדורים פורחים.

חבל קפדוקיה שבמרכז תורכיה, הוא אחד היפים בעולם. הטבע "שיחק" בנוף: הרי געש, מים ורוח, יצרו במשך מליוני שנים צורות נוף יחודיות הקיימות רק כאן. "ארובות הפיות" מכנים אותם המקומיים. סלעים בצורת קונוס בגדלים שונים ובצורות שונות. סלעי הטוף הרכים, שימשו ועדיין משמשים את דרי קפדוקיה למגורים. כאן חפרו הנוצרים הראשונים כנסיות, עשרות מהן מעוטרות בתמשיחי קיר וציורים והן היום חלק מ"מוזיאון פתוח". עשרות ערים תת-קרקעיות מספרות את סיפור המסתתרים בהן. כל צעד ושעל מעורר התפעלות. הריחוף בכדור הפורח נמשך שעה. החוויה היא לכל החיים. בשעה חמש בבוקר, הגיעו לאסוף אותנו אל השדה שנבחר באותו יום להיות אתר ההמראה. הכל תלוי ברוח. כשהגענו כבר פרקו את הסל הגדול מהמכונית, הבלון הענק עוד היה פרוש על האדמה, ובעזרת מבערי אש החלו לנפח אותו. בשעה שש בדיוק טיפסנו בעזרת סולם אל תוך הכדור. הקבוצה שאליה הצטרפתי הייתה ברובה של גמלאים, כבר לא קלי תנועה, כבר לא זריזים, לא כל כך בריאים, אבל קולות הצחוק, קריאות השמחה והפחד הזכירו גן ילדים. קולות הפחד התחלפו במהירות לקריאות גיל, אני כותבת קריאות כי אנחנו כבר אנשים מבוגרים, אלה היו מצהלות וצעקות, כל אחד ניסה למשוך את תשומת הלב, להצביע על מה שנראה לה או לו כמשהו מיוחד. הנוף והצבעים של קרני השמש הראשונות, אור וצל, ופתאום, מכל עבר החלו להתרומם כדורים פורחים. שעה של ריחוף הייתה אכן שעה של "ריחוף", של אושר עילאי, לרחף כמו ציפור. כל כך הרבה מילים אני כותבת רק על שעה אחת, שעב מתוך שלושה ימים מלאים בפלאי הטבע. כשחזרתי לארץ, תרתי משמע, הרגשתי צורך לשתף את כל העולם, בין היתר את ידידי מקורס הצילום של "טבע הדברים", הבאתי תמונות והראתי אותם, חברה מהקבוצה שאלה למה שלא נארגן קבוצה? וכשזורקים לי כפפה, ועוד כל כך מושכת, אני מרימה אותה. יש קבוצה! היא מיועדת לחובבי צילום, המורה לצילום, צלם נפלא, גם הוא מצטרף. החלטנו על טיול במתכונת של סדנה. הצלמים יוכלו ליהנות מההדרכה, וכשהם יעמידו חצובות ויבדקו את עומק השדה, אני, שאיני תלמידה חרוצה במיוחד, אוכל לצלם בשקט במצלמה האוטומטית.