האמן הבדואי שהקים בביתו מוזיאון

סאלח עליסאת הוא אמן פיסול בוגר מכללת אורנים המתגורר בחילף, אחת מארבע השכונות של המועצה המקומית בסמת טבעון, שבה מתגוררים בני העדה הבדואית. המועצה הזו שונה מאוד בנוף המקומי, גם כי היא ממוקמת בלב עמק יזרעאל ומוקפת בישובים יהודיים כמו קרית טבעון, וגם כי מדובר על התיישבות בדואית שונה לחלוטין ממה שרואים בפזורה הבדואית שבנגב. דבר ייחודי נוסף כאן הוא מפעל חייו של סאלח, מוזיאון ״עולם שנעלם: מורשת הבדואים״.

את המיזם הזה סאלח בנה בין כותלי ביתו, במטרה לספר על המורשת הבדואית, בתום שירות של 30 שנה במג״ב. המוזיאון בנוי ממספר חללים, אחד מהם מוקדש כולו לזכרו של יצחק רבין ז״ל. ״תמיד אהבתי והערכתי את האיש הזה, כי מה שעשה למען השלום העניק לי תקווה שיום אחד אוכל להתאחד עם בני המשפחה שלי, המפוזרים בכל רחבי המזרח התיכון״, אומר סאלח.

על הכתבה הזו התחלתי לעבוד לפני פרוץ הקורונה בארץ. בדרך לביתו של סאלח, כשנוסעים בכבישים הסלולים של חילף, קשה להאמין שמדובר על יישוב בדואי. ״מי שמגיע לכאן לא מעכל שזה יישוב בדואי כי אף אחד לא מצפה שנדע להרים כאלה שכונות מבטון״, צוחק סאלח. ביתו הפרטי, כמו רוב הבתים ביישוב, מחולק למפלסים וצמודים אליו שני הבתים שסאלח בנה לבניו. אם יורדים למפלס התחתון מגלים חדר ענק שהוסב למוזיאון, אליו צמוד מטבח שבו אשתו של סאלח מכינה סעודות בדואיות. ירידה של כמה מדרגות נוספות מובילה למתחם נוסף עם אוהל בדואי, שם סאלח מדגים את טקס ״סעדה״, שהוא טקס הקפה הייחודי של העדה, ומארח לארוחה בדואית מסורתית (בימים כתיקונם כמובן), שבה הסועדים יושבים על הכריות שמפוזרות על הרצפה והאכילה נעשית ללא סכו"ם, עם הידיים. מחוץ לאוהל יש חצר קטנה עם נוף להרדוף ושפרעם.

"הרבה אנשים לא יודעים שבדואים עבדו בחקלאות בקיבוצים". יצירות של סאלח, מתוך המוזיאון שבביתו. צילום: לין לוי

סאלח (63), אב לארבעה וסב ל-16 נכדים, נולד בחילף והתייתם מאימו בגיל צעיר. בפיסול מעץ הוא מתעסק מאז שהיה ילד, ואת העיסוק הזה לא עזב גם במהלך 31 שנים של שירות במשמר הגבול, כי באמצעות הפסלים שלו הוא מספר את הסיפור של המורשת הבדואית, תוך כדי שמירה על רצף היסטורי והצגת המנהגים הייחודיים של בני העדה.

"כשאומרים בדואי, הדבר הראשון שקופץ לראש הוא אוהל", אומר סאלח. "בפועל, יש לנו הרבה יותר מאוהל. יש לנו תרבות וחוקים, מנהגים והיסטוריה". כל מי שנכנס למוזיאון בביתו של סאלח מקבל סיור וסקירה על מה שעברו בני העדה מאז העיסוק בחקלאות, ועד שהיציאה לעבודה מחוץ לבית ניתקה את הצעירים מהמשפחות הגרעיניות. ״הרבה אנשים שמגיעים אלי לא יודעים שבדואים עבדו בחקלאות בקיבוצים, או שתרבות הקפה שלנו, ולא האוהל, היא סימן ההיכר האמיתי של חווית האירוח הבדואי״.

"רבין נתן לי תקווה שהשלום שיביא יאחד את המשפחה המפוזרת שלי"

יצירה של סאלח בחלל המוזיאון המוקדש ליצחק רבין ז'ל. צילום: לין לוי

לסאלח יש 5 אחים. אימו נפטרה בלידה האחרונה כשסאלח הבכור היה רק בן 13. ״מעולם לא אשכח את היום שבו אבי חזר מעבודה במשמרת לילה, הדליק את הפרימוס, שם בסיר תפוחי אדמה כדי להכין לנו ארוחת בוקר - ונרדם. בנס לא נשרף הבית, בנס לא נשרפנו גם אנחנו״.

בגיל 19 סאלח התחתן, ואביו התחתן עם אחותה של הכלה. ״היא הייתה בת 25 וגידלה את כל האחים שלי כמו אמא״, הוא אומר. עם הגיוס למשמר הגבול ב-1970 העולם הגדול התחיל להיפתח בפני סאלח, אבל הדבר המשמעותי ביותר שקרה לו הוא ההיכרות עם יצחק רבין. ״הוא היה אחד המקימים של בסמת טבעון, והוא היה מגיע לכאן ויושב עם המשפחות״, נזכר סאלח. ״היה בו כל כך הרבה טוב והוא באמת רצה להכיר אותנו, להתחבר לאנשים הפשוטים שלנו. זה גרם לי להאמין בו ונתן לי תקווה שיום יבוא והשלום שיביא יאחד את המשפחה שלי שמפוזרת בג׳נין, סוריה וירדן״.

לאורך כל השירות הצבאי שלו סאלח לא הפסיק לפסל, וכשיצא לפרישה הקים את המוזיאון שלו. ״במהלך מלחמת שלום הגליל איבדנו 17 לוחמים מהפלוגה שלי, ואני ניצלתי רק בזכות זה שיצאתי באותו היום לחופשה הביתה. זה גרם לי להאמין שאני כאן לא סתם, ושלחיים שלי יש משמעות. הבנתי שאם ניצלתי, מוטלת עלי משימה חשובה״.

"לכל פסל יש סיפור". סאלח בעבודה, צילום: לין לוי

את החדר הפנימי והנסתר מן העין בחלל המורשת הבדואית הקדיש סלאח כאמור לזכרו של רבין. נר הזיכרון דולק בו לאורך כל השנה, מפיץ את ההוקרה הרבה שסאלח חש כלפי המנהיג שנרצח. בכניסה לחדר על הקיר תלוי תצלום פורטרט ממוסגר של רבין, ושעון שעצר מלכת בשעה שבה פורסמה ההודעה על פטירתו. מדי שנה, לקראת יום הזיכרון למותו, סאלח מכין פסל חדש. הפסלים הללו מוצגים ברחבי החדר כמו מיצגים במוזיאון. על קירות החדר תלויים מכתבי ההוקרה הממוסגרים שסאלח קיבל ממשפחת רבין.

״לכל פסל יש סיפור, בכל אחד יש סמלים רבים והמקום הזה קיים בשביל שילדי בית הספר וקבוצות שמגיעים לכאן לסיור ידעו ויזכרו", הוא מסביר. "חשוב לי להעביר את מסר השלום של רבין הלאה, לדורות הצעירים ובמיוחד לילדים מהמגזר הערבי והבדואי. הם צריכים לדעת שרבין היה גם שלהם כי הוא פעל בשביל כולם״.

עם פרוץ הקורונה בארץ הרמתי טלפון לסאלח, ושאלתי אותו איך הוא ובני משפחתו מתמודדים עם הסגר שנגרם בעקבות התפשטות הנגיף. "עברנו דברים קשים הרבה יותר", הוא ענה, "אני בטוח שנצליח לעבור גם את זה. אני מאמין שזו תקופה שבה צריך להתאחד ולהאמין בטוב. זה הזמן להתמקד במשפחה ולהתכנס יחד, כדי לצאת מחוזקים בנפש".

מגננת למייצרת גבינות צ'רקסיות במחלבה ביתית

"השבר ברגל הציל אותי ופתח לי קריירה חדשה"

הפנסיונריות מהקיבוץ שהפכו ליזמיות