הסוסים חוזרים לאורווה

צילום: Shutterstock  

עגלה עם סוסה בשדה תרוץ.
עד גדותיה עמוסה, בחציר קצוץ
ואני יושב למעלה, לשמאלי מושכות,
הי הי דיו, דיו, כך אקרא לה,
ובידי השוט.

קפדנית היא למשמעת, את הכול עושה.
עקשנות אינה יודעת, תסחב כל משא.
לפנות ערב הסוסה, היא כבר רעבה,
הי, דיו דיו, אי אי אי אי הויסה, בואי לאורווה.

כמה תמימות יש בשיר הילדות הזה, המתאר את הסוסה כ"קפדנית למשמעת" ובעלת מוסר עבודה ציוני. השוט? הוא רק חלק מהפולקלור. גם אם ראינו בילדותנו שוטים שאכן מונחתים על גב סוסים עמלים, זה איכשהו נראה טבעי. שירים כמו "עגלה עם סוסה", לימדו אותנו שהסוס נועד למשוך עגלות עמוסות, לחטוף הצלפות ולהגיד תודה כשלעת ערב, אחרי יום מפרך, מבחינים שהוא רעב.

לעומת הסוסה מהשיר, הגוררת את עגלתה בשדה פסטורלי, מרבית חבריה כיום גוררים את עגלתם העמוסה ברהיטים ישנים, בחלקי ברזל, בפסולת בניין ומה לא, בכבישים סואנים, כשהם מפלסים דרך בין מכוניות צופרות ומעלות עשן. הם כחושים, פצועים, מוזנחים ומורעבים. כשכוחם אינו עומד להם להמשיך ולסחוב, הם ננטשים לצידי הדרכים או נמכרים לשחיטה.

אבל עכשיו כל זה עומד להסתיים. העגלות יירדו מהכביש והסוסים יוכלו להוריד את היצול הכבד מגבם. בעקבות פנייה של גופים למען בעלי חיים בראשות עמותת "הכול חי", חתם השבוע שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ על תקנה האוסרת על תנועת עגלות הרתומות לבעלי חיים בכבישים עירוניים ובין עירוניים בכל הארץ. התקנה תיכנס לתוקף בעוד חצי שנה.

כיום מכירה עדיין פקודת התעבורה בעגלות הרתומות לסוסים או לחמורים כאמצעי תחבורה הרשאי לנוע על הכבישים. הסוסים מושכרים לרוב לעגלונים על בסיס יומי עבור סכום נמוך, ולכל הדעות אינם זוכים לתנאי מחייה וטיפול הולמים. מלבד סוגיית ההתעללות, קבע השר כץ שהעגלות מהוות סיכון לנהגים ולהולכי הרגל וגורמות לעיכובים בתנועה ולפקקים.

דקה לפני ש"כלי התחבורה" הרומנטי והנוסטלגי, אך הנצלני והמתעלל, הזה עובר מרחובותינו, אפשר להתרפק קצת על זיכרון העגלונים של פעם. מקצוע העגלונות, שהגיע מעיירות מזרח אירופה, היה נפוץ לאורך השנים גם בארץ אצל רוכלים, אלטע זאכנים, מוכרי נפט, מחלקי קרח, חלבנים, ירקנים ומוכרי אבטיחים, וכל מי שביקש להביא את סחורתו עד לבית הלקוחות.

רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק

כרכרה או עגלה רתומה לסוסים שימשה, בעיקר באירופה, ככלי תחבורה עיקרי. הכרכרה היתה נהוגה בידי רכב, שהיה סוג של משרת, ואיש לא הרהר, יש להניח, ברווחתם של הסוסים. מישראל של ראשית שנות המדינה זכור ה"בלגולה" (בעל עגלה), שהיה יושב על מושב עגלתו הרתומה לסוס קשיש, בכובע קסקט, זיפים וסיגריה בזווית הפה ומשכיר את שירותיו להובלות.

אבל אם הובלות כבר לא עושים היום על עגלה וסוס, סצינת האלטע זאכן (דברים ישנים), שגם היא הובאה ממזרח אירופה ומתבססת על קנייה ומכירה של חפצי בית ורהיטים משומשים, עדיין חיה ובועטת. השם היידישאי השתמר, אבל כיום עוסקים במקצוע בעיקר תושבי כפרים ערביים.

עם העלייה במודעות לזכויות בעלי חיים, בישראל כמו בעולם כולו, עלתה גם סוגיית בהמות המשא על סדר היום. "חוק צער בעלי חיים", שאמנם נחקק כבר ב-1994 וקובע ש"לא יעביד אדם בעל חיים שאינו מסוגל לעבוד עקב מצבו הגופני או עד אפיסת כוחות", לא ממש נאכף וסיפורים על סוסים במצב מחפיר המוחרמים מבעליהם או נמצאים נטושים, שהתפרסמו בתקשורת, החלו לעורר לפעולה.

בשנת 2001 נפתח המאבק על חקיקה לטובת בהמות המשא, שהונהג על ידי סיעת הירוקים בעיריית תל אביב בשיתוף עמותת "אנונימוס". הכוונה היתה בתחילה לקדם חוק עזר עירוני בתל אביב-יפו, אך בהמשך הוחל לקדם תקנה כלל ארצית. ב-2009 הגיש ח"כ איתן כבל הצעת חוק לאסור על שימוש בסוסים וחמורים בשטח עירוני, אך זו נדחתה על ידי ועדת השרים לענייני חקיקה. הפעם, זה כנראה עומד לקרות.