הפסלים שלה הם האופטימיות שלה

יהודית שרייבר (73) מעולם לא למדה פיסול, אבל זר לא ינחש זאת. לפני שבע שנים הגיעה למתנ"ס באזור מגוריה, רמת אביב הירוקה, "הציצה" לראות כיצד אחרים מפסלים ואז החליטה שלא להצטרף לקורס, אלא לנסות ולהתמודד לבד עם נושא הפיסול. ניסתה - והצליחה בגדול. לפני ארבע שנים עברה להתגורר עם בן-זוגה בכפר הגימלאים נורדיה בנתניה ומאז היא לא מפסיקה לפסל ולהציג בתערוכות הנערכות בכפר. אומרת יהודית: "הפיסול פתח לי אופקים חדשים ונתן לי עניין בחיים, ואני ממליצה בחום לכל חברי לעשות כמוני, לא רק לעסוק פיסול, אלא פשוט למצוא תחביב ולהתעסק בו, ואז שוכחים מהכל..." וליהודית יש הרבה פרקים בחייה שהיתה רוצה לשכוח, אבל מהם היא שואבת כוח ומעבירה אותו לפסליה. היא נולדה בהונגריה והיתה ילדה כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה. את אביה איבדה בשואה כשהיא בת 10, לארץ הגיעה לבדה בגיל 14 ב-1948, בעקבותיה הגיעה גם אימה, ובהמשך גם אחיה. איחוד משפחות בלתי צפוי. עוד כתבות על גימלאים יוצרים

מפסל בגלעיני אבוקדו



דן חמיצר - החידונאי הלאומי



על חשיבות התחביבים בגיל מבוגר



מפסל את החיים ללא עיניים



הן שרות במקהלה וזוכות בשלווה



האחווה שבסבל השואה



מארש צה"ל החדש: של מלחינה בת 84



איפה הארץ ואיפה החלום של יורם טהרלב?

בגיל 18 נישאה לבעלה הראשון, ממנו יש לה שתי בנות וארבעה נכדים בגילאי 9 עד 20, המעריצים את סבתם הפסלת.


יהודית, אשה יפה, תמיד היתה פעלתנית - גידלה את בנותיה ובמקביל עבדה שנים בדיוטי-פרי במחלקת הבשמים עד שיצאה לפנסיה. בעלה הראשון וכן בעלה השני נפטרו אחרי מחלה קשה, ואילו מהבעל השלישי התגרשה. מסכת הקשיים שעברה לא מנעה ממנה למצוא דרך לשקם את נפשה ואת חייה ולחיות חיים מאושרים ומלאים עם בן-זוגה מזה שבע שנים, רופא השיניים ד"ר מנחם בן-חיים (84) החי עימה בכפר הגימלאים. הפסלים של יהודית הינם יצירות אותנטיות שאינן מושפעות מזרמים אמנותיים, והיא מביעה בהן את זכרונות העבר שלה, את הכמיהה למגע, לחום אנושי, לזוגיות ולחיבוק אוהב ואת האופטימיות שלה מחייה היום. "הפסלים שלי משופעים בשמחת החיים שלי," היא אומרת. "אני לא שוכחת את העבר, אבל מחברת אותו להווה השמח שלי היום."