זה לא מה שהיה: הסיפורים הזוכים

מלכה ירון על האופניים

קהילת יחסים:

שם הזוכה: אילן לוצטו

אהבה ממבט ראשון

בשנות ה-70 לא היה פלאפון, ורכב היה לוקסוס. המפגשים התנהלו במזל, תגיע או לא תגיע? את אשתי הכרתי כשהייתי חייל והיא תיכוניסטית. שנינו גרנו בחבל לכיש - היא במושב של תימנים ואני במושב מעורב. העיר הקרובה שבה בילינו הייתה קריית גת, שם נהגתי לראות סרטים.

באחד הימים אני הייתי בדרכי לסרט ורעייתי כיום חזרה לחופשת שבת מהפנימייה שסה למדה .מבטינו הצטלבו ובליבי אמרתי: זו האישה שארצה. הזמנתי אותה להצטרף לסרט. לפני כן לא הכרתי אותה, וכמובן שהיא דחתה את ההזמנה והתפלאה מהתעוזה שלי. ביררתי לגביה. כולם אמרו לי שאין לי סיכוי ושגברים לא בראש שלה.

נודע לי ששבוע לאחר מכן אחיה מתחתן במושב. אז היה נהוג אצל התימנים במושב שהחתונה מתקיימת בחוץ. כמובן שחיפשתיה בחתונה, וביקשתי ממנה חברות. ההצעה שוב נענתה בשלילה. אמרתי לה שלא אוותר ובאחד הימים היא תהיה אשתי והיא צחקקה. שנתיים חיזרתי אחריה עד שלמדה להכיריי. זה מה שנקרא אהבה ממבט ראשון.

 אשתי ילדה שני בנים מקסימים, שניהם נשואים, ויש לנו נכדה מקסימה בת שנה וחצי. הלוואי על כולם.

קהילת פנאי:

שם הזוכה: מלכה ירון

אופניים - לא רק נוסטלגיה

בימים ההם, כשהיינו ילדים, בני נוער צעירים, הכבישים היו צרים, כלי הרכב מעטים - גם פרטיים גם ציבוריים - המרחקים גדולים, והיו אופניים לא רק לילדים, גם למבוגרים. כלי תחבורה לבית הספר, לתנועה, לים, לעבודה, לטיול ולבילוי. והאופניים היו בלי הילוכים.

בבקרי שבת חורפיים נסענו לגבעת הכלניות לקטוף כלניות ורקפות (אז עוד היה מותר) ולביצות ליד נחל קישון לקטוף נרקיסים. אחרי ערב שישי בתנועה רכבנו לחיפה לאכול חומוס אצל איסכנדר, עלינו להדר וירדנו דרך גשר רושמיה, והירידה ארוכה, תלולה ומפותלת. פחד!

בשבתות נסענו לאכול חומוס בעכו אצל אבו כריסטו, ישר או שהקדמנו וערכנו "טור דה זבולון" קודם - הקפנו את כל עמק זבולון, עליות, ירידות, פיתולים, מרחקים כרגיל, להגיע לאבו כריסטו מזיעים ורעבים לשבת ליד הים, ליהנות מהרוח, להאכיל את הדגים - תענוג.

והיו הקלקולים - תיקוני פנצ'רים, שרשרת נופלת, שמיניות בגלגלים, ושברים. בדרך כלל ביד.

גם היום אני רוכבת על אופניים - יוצאת כל בקר לאוויר הצלול, לריחות הפריחה, לצבעים, לציוץ הציפורים.

קהילת בריאות:

השיתוף הבא הוא של הגולשת פרלי ז"ל. פרלי נפתרה בפתאומיות בשבוע שעבר באותו ערב שבו השתתפה במבצע בקהילת בריאות. פרלי היתה מנהלת קהילה אהובה במוטק'ה, אישה יוצאת דופן בשמחת החיים שלה, באהבת האדם, באופטימיות, בכישרון המשחק ובהומור שלה. היא תהיה חסרה לנו מאוד.

שם הזוכה: פרלי רון

כוסות רוח לאבא

זכור לי כילדה שכשלאבי שנתפס הגב עשו לו כוסות רוח. כל הגב היה מלא בכוסות. היו משהים מתחת לשמיכה כשעה, ואז קראו לי להוריד את הכוסות. הגב היה מלא בעיגולים סגולים ונפוחים כשבועיים, עד שהיו נעלמים לגמרי.

שמעתי שהיום חזרו לטפל בכוסות רוח. וישנו גם המושג, כשרוצים להגיד על טיפול שהוא לא עוזר: כמו כוסות רוח למת.

קהילת תעסוקה:

שם הזוכה : אריה טל

העבודות שהיו ואינן - זיכרונות מנוף ילדותנו

פעם היה הכול בתולי. באוויר היה ריח של חלוציות. זוכר אני את ילדותי עטופה בניחוח הדרים המופץ מן הפרדסים. הימים הם ימים של קום המדינה, מדינה צעירה שזה עתה קמה ובונה את הגשרים אל עתידה. הימים ימים של צנע ותלושים ובגרוש היה חור והכסף היה נייר מרובע שנקרא מיל.

בימים של בראשית הבילוי המשפחתי נסוב בהתכנסות לשמוע את פול טמפל בקולו הרועם של מיכאל לוי האגדי. אפרופו רדיו, זוכר אני שכילד פירקתי את קופסת הרדיו בשביל למצוא את האנשים הקטנים שמדברים מהרדיו.

כדורגל שיחקנו בכדור גרב ממולא סמרטוטים, וגם שיחקנו חמש אבנים, קיפצנו בחבל, גלגלנו ג'ולים שקראנו להם בלורות, וגם לא נשכח את הגוגואים של המשמשים. ובימי החורף, כאשר האדמה הייתה רטובה ולחה, ציירנו מעגל ושיחקנו בכבישת שטחים בהטלת סכין.

פופקורן קלינו בפח חמוצים גדול שאליו חיברנו רשת חלונות וידית מעץ. היינו ממלאים גרגירי תירס וקולים בתנועות קדימה אחורה מעל אש מרצדת מזרדים ועצים.

בימי הקיץ בחופש הגדול זוכר אני את נתן נהג המשאית שהיה עובר בשכונה והיה מסיע אותנו לחוף הים ובחזרה.
אז לאבטיח קראו אבטיח הגליל והוא היה מלא בגרעיני אבטיח שלאחר שהיינו מייבשים אותם היינו קולים, ואיזו חגיגה הייתה. וגם היינו מוסיפים לחגיגת הפיצוח את גרעיני המלון.

זוכר אני את חייקה העגלון שהיה מוכר קרח, ואיך אנחנו הילדים היינו מתגנבים מאחור ולוקחים שברי קרח ואוכלים ומוצצים כסוכרייה מרעננת. ואת אברום שהיה לו מין קטנוע שאליו הייתה מחוברת חבית גדולה ואדומה והיה נוסע בשכונה, מצלצל בפעמון היד וצועק "נפט! נפט!". את מנחם שהייתה לו עגלה והיה עובר בשכונה ומכין פלאפל חם טרי וטעים. את מישקה החלבן שכל בוקר היה מביא לפתח הדלת בקבוק חלב, כוס לבן ולחמנייה חמה.

כן, היו פעם ימים יפים ורחוקים, ימים שבהם היה הכול בוסר ובתולי, ימים שבהם היה התום שולט, ימים שכילדים לא ידענו על דאגות.

כן , היו פעם ימים יפים ורחוקים, שהיום מביטים אנו בגעגועים לאחור...

קהילת כסף:

שם הזוכה: אפרת

תחפושת בימי הצנע

זה היה בפורים, באותו חג שררה בארצנו תקופת הצנע. התלושים "חגגו" בכל משפחה. האוכל היה מאוד צנוע ובסיסי. לנו, כמשפחה מרובת ילדים, ברור שהיה קשה מאוד, אך אמי היקרה דאגה כתרנגולת הדואגת לאפרוחיה שלא יחסר לנו אוכל. לא גורמה, אך אוכל משביע. היא התנהלה עם האוכל כקוסמת ויצרה מאכלים פשוטים וטעימים.

אהבנו להתחפש בפורים. אמי עם ידי הזהב שלה הייתה מחפשת אותנו בתחפושות. לא מלכת אסתר, לא רקדנית, אלא מאחורי כל תחפושת הסתתר רעיון מעניין.

חשבה והחליטה לחפש אותי, מפאת המצב במדינה, לשוק שחור - שוק לבן.

זוכרת שלבשתי חצאית שחורה, שעליה תפרה עטיפות שוקולד שמצאה - איני יודעת היכן - כי לביתנו מצרך יוקרתי כזה לא נכנס - שטר כסף כלשהו ועוד מיני "קישוטים" שהיו להם נגיעה לשוק השחור, שבו התרחש מתחת לפני השטח מסחר במוצרים יוקרתיים שלא כל יד אדם השיגה אותם.

כמו כן לבשתי מעל החצאית השחורה חולצה לבנה, שעליה תפרה תלוש שקיבלנו לקבל מזון - פרוסת לחם שחור, בצל ועוד מיני "קישוטים" שגם להם הייתה נגיעה לשוק הלבן, הממוסד עם זיקה לעוני.

זוכרת שעמדתי על הבמה והסברתי את תוכנה של תחפושתי, ובסוף התחרות - לשמחתי - הפרס הראשון הוענק לי.

פשוט נזכרתי בתחפושת מאחר שחג הפורים מתקרב, ואני מאוד מתגעגעת לתקופה שבה האמהות והאבות היו מקדישים לתחפושות הרבה מחשבה והיו מחפשים את ילדיהם בתחפושות מאוד מעניינות.

כמה חבל לי שאין לי תמונה. מי חשב אז, במשפחה כל כך ענייה, על צילומים.

שיהיה לכם בקרוב חג פורים שמח.

קהילת ניו אייג':

 
שם הזוכה : ששת שצ

החג'אב של ששת שצ

החג'אב

החצר שלנו הייתה על שטח של כשלושת רבעי דונם. במרכזה הצפוני היה הבית, סביבו ובעיקר מלפנים הייתה הגינה. הגינה מלפנים הייתה בנויה משלושה מפלסים. במפלס העליון היה עץ בצד אחד ובצידו השני ערוגות עם פרחים, שני עצי רימון, עץ חבוש, אספרגוס מטפס, הערוגה שלי עם החבצלות, ערוגה של תות שדה ועל יד הגדר הכלוב עם הציפורים. במפלסים הקדמיים היו עצי פרי וגדר חיה משיח הפטל.

העץ שלנו הוא עץ אשל ענק אשר הגיזום יצר בו שלוש שלוחות של ענפים, גזעים עבותים. באותו יום החלטתי שאם זה העונש, הרי שאני מעתיק את מגורי אל העץ, למקום שאף אחד לא יגיע. המקום הזה היה על השלוחה הדרומית מערבית, זו שכמעט הגיעה לקצה החצר. ידעתי שבמקלט שבצידו האחורי של הבית יש קרשים, אמנם זה היה די מפחיד להתקרב למקלט הזה שהאפלה, הבלגן והטחב לא הועילו לו עם השנים וגם בעלי החיים ששכנו בו לא חשבו כך. אבל הצורך גבר על הפחד. על העץ הזה בקצהו בניתי לי בית מלוחות ומקרשים. החלטתי לגור שם, אלא שמפעם לפעם הייתי נאלץ להתגנב הביתה.

בצד המערבי של הבית היו שני עצי גויאבה גדולים, אחד של גויאבה צהובה והשני אדומה. העצים האלה משירים עלים יבשים גדולים, ובלילות היו עולים מבין העלים קולות מוזרים, רשרושים וקולות של כרסומים. לקח לי הרבה זמן עד שקיבלתי אומץ לקחת פנס כיס וללכת לתהות על קנקנו של הרעש הזה.
מה שמצאתי שם היה משפחה של קיפודים שכרסמו חלזונות (ברלך). כמובן שאימצתי את המשפחה הזו והעברתי אותם לדיור זמני אחר. אוף, זה היה דוקר.

לפני שאסביר מה זה חג'אב אספר כי הורי החליטו לבנות מרפסות גדולות וחדשות. אבי היה בנאי בשעות הפנאי, פנאי? הבן אדם היה עובד במשמרות של שתים עשרה שעות, שבוע יום, שבוע לילה.

בשעת ההריסה הזיזו את הכלוב של הקיפודים והניחו אותו ליד העץ, ומאחר שהכלוב היה מונח על אבני מדרכה, מהר מאוד הקיפודים חפרו מנהרה וברחו. במהלך החיפושים שלי אחריהם נתקלתי במטבע נחושת עבה ומיוחד. מצאתי קמע נחושת שבצידו האחד היה מצויר חמור על רקע של סברס ובצדו השני היה כתוב "הצלח". הקמע הוא החג'אב בערבית.

לימים שמרתי אותו אולם לא שמתי לב אליו. אבל מיום שהתחלתי להבין ולתת לו תשומת לב, המזל ליווה אותי. מאז אני שומר עליו והוא עלי.

קהילת אוכל:

שם הזוכה: אלונה ספטון

ממולאים בכל הטעמים - גם זה אוכל מהילדות

אנחנו היינו כל היום במטבח, עוזרות לאמא שלי ז"ל לבשל. היא הייתה מומחית בבישול ומילאה עלי גפן וארטישוק ירושלמי. אני לא רושמת את המתכון, אבל היו ממלאים כל דבר באורז, בבשר ובתבלינים שונים. הממולא שאהבתי ביותר היה קוסא מחשי - קישואים.

ומאכל נוסף היה במיה, ששנאתי ביותר והייתי עושה עסקה עם אחי הקטן:- בוא נתחלף באוכל - אני אתן לך את הבמיה, ואתה תיתן לי את הקישואים שלך.

רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק

קהילת הכרויות: