זוכרים מקרוב: שומעים עדויות בבית

 אף אחד בעבודה של חנה גופרית לא ידע שהיא ניצולת שואה. האחות הנהדרת לבריאות הציבור, שתמיד ביקשה לעבוד במקומות שבהם האוכלוסייה זקוקה במיוחד להדרכתה, לא סיפרה על הילדות שעברה בבור תפוחי אדמה ואחר כך בארון בגדים. "בילדות העמדתי פנים שאני ילדה פולנייה, בעיה היה לי להעמיד פנים כאן שאני צברית?", היא שואלת בהומור אופייני.

רק כאשר חיפשו אחות שתלווה נסיעה לפולין, לפני כ-20 שנה, היא סיפרה לממונה עליה בעיריית תל אביב. "אמרתי, אני האחות שתתלווה למשלחת, בתנאי שאספר גם על הילדות שלי בשואה".

"חנה", אמר לה הקולגה, "על השואה לא צוחקים. תפסיקי".

היא הצליחה לשכנע אותו שזה אמיתי ומאז היא לא מפסיקה להיפגש עם אנשים בכל הגילאים, בכל פורום אפשרי בארץ ובעולם, ולספר להם מה עבר עליה כילדה בפולין. היא לא מתחילה בתיאורים הקשים ביותר אלא בילדות היפה שהיתה לה בעיירה ביאלה ראווסקה, בנהר שאהבה, בצמחים ובבעלי החיים. קל מאוד להתחבר לסיפור של חנה. היא מלאה אנרגיות חיוביות, החיוך שלה בא מבפנים. "אני ניצולת שואה אבל אני קוראת לעצמי מנצחת. ניצחתי את השואה, עליתי לישראל, עבדתי במקצוע נהדר ויש לי משפחה ונכדים. אני ניצחתי".