זיכרון בשקל: הצצה לילדותנו

אני אוהב מוצרים ישנים. גם אני די ישן בעצמי. בני הנוער והילדים מביטים בי ושכמותי בהשתאות מהולה בחמלה. מה הם עושים כאן העתיקים האלה? הם שואלים בינם ובין עצמם. הרי עתידם של המשומשים הלה מאחוריהם, והמראה שלהם כבר די דהוי.

אני מסתכל על המחשב הנייד שלי, מהיר כברק, ויודע שבקרוב אחליף אותו בדגם נוצץ עוד יותר. זה גורל החפצים היום. מכונת הכתיבה השחורה שניצבת מעלי קורצת ואומרת, אני כאן כדי להישאר, בחור צעיר. אני עשויה מפלדה וצבועה בצבע נצחי. לכן אני אוהב לשוטט בשוק הפשפשים ביפו, למצוא אוצרות שמזכירים לי זיכרונות מילדותי, מנעורי, מצעירותי. מוזמנים למסע בין כמה מהפריטים שמצאתי. למה אתם מתגעגעים?

בובה מגולפת של משה דיין

זוכרים את האיש עם הרטייה? פעם הוא היה הגיבור הכול יכול של ישראל. לפני מלחמת ששת הימים ובעיקר אחריה, התנוססה דמותו מכל קיר של מסעדה וחנות. תמונת ראשו עם כובע המצחייה הצבאי עיטרה מחזיקי מפתחות, דגלונים ליום העצמאות ובובות בדמותו נמכרו בדוכנים. פולחן אישיות.

אבקת זיפ

נביא הביתה זיפ והמשקה מוכן: מי לא יודע לזמר את הג'ינגל? רק לשפוך מים על אבקה לבנה, שהפכה למיץ תפוזים בכתום זרחני וריחני. אני זוכר ילדים שנהגו ללקק אותה ישר מהיד. עם פרוץ המודעות לבריאות ואוכל בריא נעלם המוצר הגאוני הזה.

בקבוק שמן תינוקות

כשאנחנו היינו תינוקות, או הורים צעירים, לא היו המוני משחות וקרמים על שידות החתלה מפונפנות. המוצר המוכר והנבחר היה של חברת שמן: פשוטו כמשמעו. הוא היה ריחני ויעיל וקנו אותו גם בגלל הציור המופלא של התינוק הבלונדיני המתולתל. פרצופו המתוק היה יצירת אמנות של ממש, ונעים היה פשוט להביט בו שוב ושוב.

רומנים למשרתות

ספרונים נטולי ערך ספרותי של ממש, "ספרות זולה", אבל הם חשפו את אנשי הישוב לעלילות עתירות מזימות, זימה ותככים. במציאות שכולה אופנת אתא וכובע טמבל, היה מרתק לצלול אל הסיפורים האלה, שהתרחשו באחוזות אבן מסתוריות. בהמשך הפכו הסיפורים למקומיים, ובעיקר תל אביביים. הקוראים מהקיבוצים והפריפריה היו בטוחים שמדובר בעיר חטאים של ממש.

מגדל שלום

היה לנו גנב יהודי ראשון, וגם גורד שחקים ראשון בעיר העברית הראשונה. מגדל שלום הצית את הדמיון עם הלונה פארק הקטן על הגג (מאירלנד) ומוזיאון השעווה נוסח מדאם טוסו. דמותו הודפסה על גלויות, לוחות שנה, והוא הפך לסמל הקפיטליזם של המטרופולין המקומי.

אל על מזכרות

חברת התעופה הלאומית היתה מקור גאווה לכולם. מטוסי סילון חדישים בשמי העולם עם דגל ישראל על הזנב. הרבה לפני שדיברנו על מיתוג, החברה שיווקה את עצמה בעזרת מזכרות שהבולטות בהן היו מחזיקי מפתחות. וצריך לומר מילה טובה לאיש שהמציא את השם הקליט עם הצליל הבינלאומי: ELAL.

קופסאות גפרורים

המעשנים מתמעטים, ואם כבר מעזים, רובם משתמשים במצתים. כך איבדנו את קופסאות הגפרורים, שלאט לאט הופכים למוצר נשכח. פעם הם היו עולם ומלואו, עשירים בפרסומות, פתגמים ומכתמים, ציורים ותמונות, אישים מפורסמים. הכל הודפס על הקופסה הקטנה שקשקשה בכיס הקדמי של החולצה.

שנות טובות

כמה נעים היה לקבל בדואר לפני ראש השנה עשרות מעטפות ובתוכן אגרות ברכה מצוירות או שנות טובות. רוב המסרים התמקדו בתקומת העם, בתותחים ובמטוסים – כך זה הצטייר בילדותנו שהייתה יפה. היום, נסו לשלוח אגרת שנה טובה ולקוות שהיא תגיע לפני נובמבר.

מצלמת פילם

לפני שכל ילד הניף את הטלפון הנייד וצילם תמונות באיכות ז'ורנאלית, התחבאו בארון מצלמות הפילם. עטופות בכיסוי עור, נשלפות באירועים מיוחדים, רק למבוגרים כמובן מותר למתוח את הקפיץ וללחוץ. רק 36 תמונות היו בכל פילם, כך שאסור היה ללחוץ סתם.

 [#middleBanner]

 בת התשעים שלא מפסיקה לצלם ולהסתכל על העולם

איך להתפרנס בפנסיה

רכבי אספנות: המכורים לנוסטלגיה על גלגלים

להתגעגע לגלויות של ארץ ישראל

משחקים משנות ה-60