כשתישמע תרועת הקרנבלים

קרנבל (Carnival) הוא חגיגה עליזה, חגיגה של היתר ופריקת עול, הנהוגה בארצות קתוליות רבות, בימים האחרונים שלפני צום "הארבעים". ביום רביעי, המכונה "יום ד' של האפר" (Ash Wendsday), עובר העולם הנוצרי מעבר חד מאד, מתקופה של ריקודים, הילולות וניאופים, לתקופה של צומות וסיגופים, היא תקופת ה"לנט" ((Lent, או "צום הארבעים"). המסורת גורסת כי הצום נועד להזכיר למאמינים את ארבעים הימים בהם ניסה השטן את ישו במדבר יהודה, וישו ישב מבודד במדבר ולא שעה לפיתויי השטן. בהשראת המאבק בשטן, הפכו ימי הלנט, גם לתקופה של כפרה לחוטאים. בתחילת הלנט נהגו לכנס את החוטאים, ולאחר ארבעים ימי תשובה הם היו מוכרזים שוב כחלק מהקהילה. את גופם של בעלי התשובה נהגו למרוח באפר, ומכאן יום רביעי בו מתחיל מנין הצום נקרא "יום ד' של האפר". החל מהמאה ה-11 התמעט מאד צד התשובה אשר בצום, אך שם היום הראשון לצום, נותר בעינו. כיום נתפסת התקופה הזאת, ובעיקר אצל הקתולים, יותר כתקופת הכנה לחגיגות הפסחא. במרבית הארצות הקתוליות נותרה מהצום המקורי של ישו רק ההימנעות מאכילת בשר. ייתכן מאד, שמכאן נובע המונח 'קרנבל', דהיינו - 'ק?ר?נ?ה ל?ב?רו?ם', דהיינו - 'עזבו את הבשר', או 'קרנה ו?אל?ה' - 'שלום לבשר'. תקופת הלנט, שמאפייניה הם צום (חלקי), כפרה וחוויית מוות, הם מבחינה מסוימת הד לתקופה שקדמה לה: חגיגות הקרנבל. אם מיום רביעי יש לצום ולכפר על החטאים, מה הולם יותר מאשר לזלול, לסבוא, לחגוג ולחטוא עד אז? כשהעבדים הופכים לאדונים סביר להניח כי שורשיו של הקרנבל קדומים הרבה יותר, משום שהנצרות הינה במידה רבה מיזוג של דתות כנען ורומא הפאגאניות עם רעיונות מונותיאיסטיים חדשים. אסכולות מרכזיות של חוקרים, העוסקים בתולדות העולם העתיק, מוצאות קשר נסיבתי קדום יותר המחבר בין קרנבל המסכות לחגיגות הסטורנליה (Saturnalia), חגו של האל האטרורי ס?טו?רנו?ס, אל המספוא והתבואה במיתולוגיה הרומית (שלימים התמזגה דמותו עם זו של קרונוס היווני), בימים הקדומים של הרפובליקה. בחג זה הותרו חילופי תפקידים בין גברים לנשים, בין אצילים לדלת העם ובין מציאות לפנטסיה.


בסטורנליה היו העבדים מסבים לשולחן כאדונים, ואילו אדוניהם היו משרתים אותם. אחד מהם, בדרך כלל עבד גדל-גוף ובעל הבעה מטופשת, היה נבחר ל"מלך", קיבל חותמות, הוציא צווים, ואף שכב ככל שרצה עם פילגשי אדונו. טקס היפוך לכל דבר. כאשר חברה מסוימת רוצה להבטיח משמעת וסדר, היא משיגה אותם דווקא על ידי היפוכם. לאחר שתמו ארבעת ימי החג תלו את העבד בראש חוצות, אות לכך שהסדר שב על כנו. בעולם הנוצרי קיבלו החגיגות גוון דתי. בימי הביניים נהגו בכנסיות לעטות מסכות בדמות השטן, כדי ללמד את המאמינים להיזהר ממנו. עם הזמן התגבשו קרנבלים בערים קתוליות רבות באירופה, ולימים גם בעולם החדש, כשבכל מקום ממזג הקרנבל את הפולקלור הייחודי לאותה עיר. כך צמחו להם קרנבלים יפים בקלן, מיינץ, בזל, פירנצה, וכמובן ונציה. בכולם כמעט השתמרה המסורת של פולחן השוטה, אולי מזכרת לאותו עבד רומאי שהפך מלך למספר ימים. כמעט בכל הקרנבלים האירופאים מככבים שוטים, כמו פטרושקה הרוסי, פיירו הצרפתי וארלקינו האיטלקי. לדעת כמה אנתרופולוגים, השוטים אינם מעידים דווקא על הווייתו ההיתולית של הקרנבל, אלא גם, ואולי בעיקר, על טבעו האמיתי של הקרנבל - חלון למאגיה ולכשפים. כבר בעת העתיקה התייחסו בני האדם בכבוד לחריגים שבחברה. אנשים שונים, פיזית או נפשית, נחשבו לבעלי יכולת ליצור מגע עם העל-טבעי. בעולם העתיק סימל המלך את השמש, ואחד מטקסי הפולחן היה צחוק היסטרי, שתפקידו היה לעורר את השמש, כדי לאלצו לחדש את השלטון ביקום. ייתכן כי בדמות השוטה, הצוחק בקול ולועג לקודשי הכנסייה, יש משום הד לאותה מסורת קדומה. אחת המטרות של הקרנבלים, כבר בראשיתם, היתה חידוש תקופת הכאוס המיתית, שבאה לפני הבריאה, וכינון המחזור החקלאי. הכאוס בא להדגיש ולאשש את הסדר שבא אחריו. הפסיכולוג השוויצרי קרל יונג חקר את תופעת הפאסנאכט (Pasnacht), הלא הוא הקרנבל של עיר הולדתו בזל (שם הוא מתחיל לאחר שכל הקרנבלים מסתיימים). למשך ימי הקרנבל ולילותיו פורקת העיר את חזותה השוויצרית המאופקת ולובשת את פניו של הכאוס. יונג טען שאת קיום הקרנבלים בכל הזמנים, בכל התרבויות, אפשר להסביר בצורך של האדם לתת ביטוי לחלק האי-רציונאלי, הכאוטי, שבנפשו. זו התחברות קצרת-זמן עם עולם יצרי, חסר חוקים ומסגרות, המאפשרת את הקשר החיוני עם חלקי הנפש הכאוטיים שלא באים לביטוי בימים כתיקונם בשל המגבלות שמטילות החברה והתרבות.
כשהמאוויים המיניים והכאוס פורצים לפני השטח
הקרנבל הוא ביטוי לקונפליקט הקיים בכל אדם בין הצרכים האינטנסיביים, האנוכיים וה"חייתיים". הקרנבל הוא ביטוי של כל תרבות להכיר במתח הפנימי שנוצר בה כתוצאה מן ההתאפקות. הקרנבל מעניק לגיטימציה זמנית לחציית הגבולות, הנשמרים בקנאות כל השנה. בעת הקרנבל ניתנת חירות הביטוי, לחלק האי-רציונאלי והכאוטי, המצוי בעמקי נפשו של האדם. המעשים המותרים בעת הקרנבל מהווים שיקוף נאמן של ה"איד", כפי שהוגדר על ידי זיגמונד פרויד: "המאוויים המיניים הכמוסים, הנטיות המוגדרות על ידי הנורמה החברתית כסטיות; כל אשר היה חבוי בתחתיות הנפש ובשיפולי הבטן". הקרנבל הוא 'קתרזיס' קולקטיבי, המצרף את צורכי הפורקן של היחיד עם חגה של החברה כולה. לדעת הפסיכולוג מיכה אנקורי ממלא הקרנבל תפקיד מרכזי במשיכתו של האדם אל הכאוס, למרות הסכנה הכרוכה בהתקרבות אליו. החזרה אל הכאוס איננה רק נסיגה אל הראשוני והפרימיטיבי, אלא גם חזרה אל מקורות החיים. בנבכי הכאוס האפל שוכנים כוחות היצר, אך גם כוחות היצירה. ברור לכולם, כי הכאוס הוא זמני, והסדר לבסוף ינצח. הכאוס הוא מקור החיים וראשיתם. הקרנבל מצוי באזור האי-שפיות בין אדי האלכוהול, המוסיקה והמסכות. הסדר היומיומי מתמוטט ועימו, כך נדמה, גם סדר העולם, ובמקומו עולים כוחות, תשוקות והתנהגויות בלתי מוכרות. הקרנבל מאפשר לנו לזנוח את ה"עצמי" המוכר לנו ולחזור את הכאוס, אל הזמן שבו הכל הפוך, אל תקופה של פרדוכסים, שבה מתאחדים ההפכים - תקופה נטולת סדר, טאבואים וחוקים. דמותו של הליצן, למשל, המופיע בכל הקרנבלים, מסמלת יותר מכל דמות אחרת את פריצת הגבולות ואת המפגש שבין העולמות. הוא מסמל את חציית גבולות הסדר אל עולם הכאוס. הליצן הינו הרבה יותר מאשר דמות סימפטית ומשעשעת ("ליצן קטן נחמד, רוקד עם כל אחד"), הוא דמות מורכבת הרבה יותר. זוהי דמותו של המוקיון, המאופיינת בצחוק של עצב, או הלץ הכפרי, העוטה פנים שונות לבקשת התושבים.


הליצן, המיוצג לפעמים כשחציו שחור וחציו אדום, נוגד בלבושו ובהתנהגותו את הנורמות המקובלות: צחוקו מתחלף בבכי, וחיוכו הופך חיש קל לביטויים של אלימות. הליצן, המחליף במהירות ביטויי חכמה בביטויים של הבל, מסמל את המעבר של התודעה אל המרתפים האפלים של הכאוס. לדמותו של הליצן, השכיחה כל כך באמנות, יש חשיבות סימבולית - היא מסמלת את המעבר בין הרציונלי לאי-רציונלי; בין המובנה לכאוטי. הקרנבל הוא חג של היתר ופריקת עול. מאפייני הקרנבל הם הזלילה והשתייה, בדרך כלל מאכלי בשר - הנחשבים למאכל האהוב על האלים, או מאכלי דגנים, המסמלים פוריות. מאפיין בולט עוד יותר הוא פריעת הסדר ושבירת החוק, הפרת הכללים הרגילים של התנהגות חברתית, ולעתים קרובות היפוך תפקידים, או לפחות טשטוש חברתי ומעמדי, הבא לידי ביטוי בשימוש בתחפושות או במסכות. במהלך הקרנבל נהגו להוזיל את מחירי המזון והמשקאות, דבר שתרם לאווירה החגיגית. גברים צעירים נעו בחבורות והטרידו נערות ולעתים אף אנסו אותן. ההמונים נהגו לחבר שירים ומחזות ששמו ללעג את המעמדות העליונים ואת טקסי הכנסייה.
חגיגה של צבע, מין, זלילה והומור
במסגרת הקרנבל התחפשו החוגגים לאנשי כנסייה וערכו פארודיות על המיסות, גברים התחפשו לנשים, חוגגים עטו מסכות של בעלי חיים ורקדו ברחובות בדמות סוסים או כבשים, לעתים אפילו השליכו רפש על עוברים ושבים. העולם ההיררכי של מרבית ימות השנה נסוג בפני עולם של צבע, מין, זלילה, שוויוניות ולצון. ההתפרעות היתה תחומה היטב בין שתי תקופות של סדר. משתמה התקופה בה הותרה חציית הגבולות, חזרו החוקים והכללים, וזרועם הקשה של האדונים נטלה שוב את השלטון. נראה שדווקא בחברות שמרניות, שייחסו לסדר משמעות קדושה כמעט, הותירו ואף עודדו שבירה חמורה כל כך של הכללים משום שכמעט כל חברה הזקוקה לחוק ומצייתת לו זקוקה גם לחוויה של שבירתו - לתקופה מוגדרת, כמובן. אווירת הפריצות, התרת הרסן ואורגיות המין הפרועות של פסטיבל חסר מעצורים זה יכולות ללא קושי לגרום לגרסאות המאוחרות הרבה יותר של הקרנבלים להסמיק מבושה צדקנית ורחומה. הכנסייה הכירה בחיוניות הקרנבלים במשך מאות בשנים. היה זה הקדוש אמברוז שהאריך בשלושה ימים את הקרנבל במילאנו. במאות ה-11-10 השתתפו האפיפיורים עצמם באירועים, שכללו תכופות גם פארודיות על טקסי פולחן נוצריים. מאוחר יותר גברו קולות הצנזורה הכנסייתית. האפיפיור אינוסנציוס ה-3 הוציא צו האוסר על הכמרים להשתתף באירועים של השתטות ומוקיוניות. ובכל זאת, האירועים נמשכו. השפעתם של מנהגים מקומיים, עליהם נוספו השפעות תקופתיות, הוסיפו לקרנבל מרכיבים חדשים. בהדרגה ובמקומות שונים נוצרו תערובות משונות, רחוקות יותר ויותר מן המהות המקורית. בסוף המאה ה- 15 אסר הקפיטן ג'וסטיויארה מפאלרמו על השלכת ביצים סרוחות, ירקות רקובים ומים באושים על עוברים ושבים בחגיגות הקרנבל. בתחילת המאה ה-16 הותר לנשים בלבד, בערי איטליה, לשפוך מים על עוברים ושבים, ובלבד שיהיו נקיים. בפירנצה של המאה ה-16 הוזמנו החוגגים בימי הקרנבל לחדר האנטומיה של סנטה מאיה דל נואיבה, כדי לחזות בביתורן היסודי של גוויות. במאה ה-17, לפי מצוות האפיפיור, נוצלו חגיגות הקרנבל של רומא לביצוע פומבי של הוצאות להורג. העידן החדש חזה בהיעלמם של מנהגי קרנבל רבים. במקומות אחדים, כמו בוונציה, חודשה המסורת מתוך מגמה של שימור פולקלור, בדגש של תחפושות ומסכות. --------------------- הכתבה - באדיבות אתר
www.gilihaskin.com
--------------------

לכתבה על קרנבל המסיכות של ונציה

---------------------
לרשימת הקרנבלים המלאה בחודש פברואר