מוטקה > החיים הטובים > שעות הפנאי > לכתוב את החיים: הבלוגים של מוטק'ה נחשפים

לכתוב את החיים: הבלוגים של מוטק'ה נחשפים

הבלוג, יומן רשת אישי, הוא הדרך לכתוב כדי ליהנות וגם לתקשר עם העולם החיצוני. בחרנו לכם את הבלוגים המומלצים במוטק'ה, ושוחחנו עם אחת הבלוגריות הוותיקות על תהליך הכתיבה

עדי כץ 19/01/17

לכתוב את החיים: הבלוגים של מוטק'ה נחשפים

כבר כתבתם פוסט היום? צילום: Shutterstock

אין ספק שהאינטרנט שחרר יוצרים רבים מלפיתתם של מוציאים לאור, עורכי עיתונים, אוצרי תערוכות, ועוד. קטעי ספרות, מאמרים, שירים, יצירות של אמנות פלסטית או מוסיקה, סרטים ומה לא, יכולים להגיע היום לקהל הרחב גם בלי התיווך שלהם.

אחת הדרכים לעשות זאת היא לפתוח בלוג, ששמו בא מהמילים Web Log (יומן רשת), שם ניתן לפרסם הגיגים, רשימות, עצות, מאמרים ודיווחים חדשותיים בטקסט, תמונות או קטעי וידיאו, ללא צנזורה, עריכה או סינון. הבלוג מאפשר להגיע למספר רב של קוראים בזמן קצר וגם לקבל תגובות ומשוב ולעורר דיון.

בלוגרים כותבים על חייהם הפרטיים וגם על פוליטיקה ואקטואליה, אמנות, ספרות, אופנה, ובישול. יש אפילו ששכללו את הסיפור לדרגת פרנסה. גם במוטק'ה התגבשה בשנים האחרונות קהילת בלוגרים, שהפכו לחברים וירטואליים המגיבים זה על כתביו של זה, מעודדים ותומכים. לעיתים גם עפים שם ניצוצות.

טובה פריש: "אנשים מספרים על חייהם ופורשים בפנייך עולמות חדשים"

טובה פריש בסלפי. התחילה לכתוב ב"הארץ שלנו"

טובה פריש בת ה-76, מוותיקי הבלוגרים במוטק'ה, מפרסמת בבלוג שלה שירים ורשימות על זוגיות ורומנטיקה, אמנות, תנ"ך וחגי ישראל ומעלה סיפורים מתולדות חייה . "אני כל השנים כותבת", מספרת פריש, "פרסמתי ספר אוטוביוגרפי ושלושה ספרי שירה. הכתיבה היא אצלי בדם".

הבלוג הוא המקום, היא אומרת, לדברים שהיא מעדיפה שלא לפרסם בפייסבוק, לעיני המכרים האישיים. היתרון השני שמצאה במוטק'ה, הוא החברותא עם הבלוגרים האחרים. "מעולם לא ראינו זה את זה" היא מספרת, "אבל אנחנו חברים. כשאני כותבת, מעניין אותי מה האנשים האלה חושבים. זו דרך להיחשף להשקפות עולם שונות. את רואה שם הכול, לחיוב ולשלילה. ממריבות והתנצחויות ועד להתבטאויות מאוד עדינות ואמפתיות. אנשים מספרים על חייהם ופורשים בפנייך עולמות חדשים. כותבים על בישול, מעלים תמונות של הגינה, שולחים יצירות ומקבלים הרבה עידוד אחד מהשני".

מסכימים? טוב, לא מסכימים? גם טוב. צילום אילוסטרציה: Shutterstock

פריש החלה לכתוב עוד כילדה ב"הארץ שלנו", לאחר ששרדה את השואה בסלובקיה ועלתה ארצה. בצבא שירתה ככתבת של "במחנה גדנע". לאחר מכן למדה באוניברסיטה ספרות ותנ"ך ושימשה כמורה בבית ספר יסודי ובתיכון. כיום היא אלמנה, אם לשתי בנות וסבתא לשלושה נכדים, גרה בגבעתיים ובשש השנים האחרונות נמצאת בזוגיות ללא מגורים משותפים, עם גבר צעיר ממנה, אותו הכירה דווקא בעולם האמיתי ולא באינטרנט. לפני 16 שנה, פרשה מעבודת ההוראה ומאז היא מתמסרת למה שמעניין אותה. "אני כותבת כמעט כל יום", היא מפרטת, "אני מגיבה על פוסטים של אחרים, ויש לי עוד עיסוקים רבים: אני יוצאת לקאנטרי לשחות, למדתי צילום, אני לומדת ערבית ומדעי המזרח התיכון בבר אילן, אני לומדת בודהיזם ופעם בשבוע הולכת לבקר את הנכדים".

בעקבות בקשה של בתה, החליטה לפני כמה שנים להעלות את סיפור חייה על הכתב. "אני מספרת שם איך כילדה, אפילו לא הרגשתי שאני עוברת שואה. רק התגעגעתי להוריי. מגיל שנתיים גידלו אותי אנשים אחרים. את אבא ואמא לקחו למחנות ריכוז". אבל רוב הזמן היא לא כותבת על עברה. "אני כותבת על אהבה, על נושאים מהתנ"ך. הבלוג הוא המקום היחיד שבו את יכולה לחשוף את עצמך, אפשר לכתוב גם בשם בדוי. יש גם המון היכרויות דרך הבלוגים. אלי התקשרו גם בחורים צעירים. הם לא תמיד טורחים לקרוא מה שאת כותבת".

חשוב לך שיגיבו על דברים שאת כותבת, לעורר דיון?

"אני לא יודעת, מגיבים ממילא. לי אין לי עניין לעורר ויכוח. מסכימים? טוב, לא מסכימים? גם טוב. גם אני מגיבה כשמשהו מעצבן, או יותר נכון מאתגר אותי, אבל מתנסחת בזהירות. יש אנשים שאם את חולקת על דעתם, הם נורא נעלבים. אם לא מגיבים למשהו שהעליתי, אני מבינה שזה לא היה כל כך מעניין. לפעמים יש 20 תגובות ולפעמים שתיים, אז מה? לא תמיד אפשר לקלוע".