לרוץ מהלב

הוא קרדיולוג, מנתח לב בכיר, מנהל מרפאת אבי העורקים, במרכז הרפואי שיבא, המומחה בארץ לבעיות אבי העורקים של החולים בתסמונת מרפאן - תסמונת גנטית שחוליה סובלים מאבי עורקים מורחב. למרות כל התארים התכונה הכי בולטת בשיחה עם ד"ר עמי שינפלד (59)  היא ללא ספק הצניעות.

הוא נעים, שליו ומתנצל באדיבות על זמנו הקצוב - הריאיון התנהל בדקות הפנויות בין ניתוח לניתוח. למרות השעות הארוכות של העבודה התובענית כרופא, הוא מוצא זמן חמישה ימים בשבוע לתחביבו הגדול: ריצה.

את העיסוק בתחביב זה הוא התחיל בגיל מאוחר יחסית 52 והיום הוא כבר הרבה יותר מתחביב, זאת דרך חיים אותה הוא מנסה להעביר אל כל מי שמוכן להקשיב. אי אפשר להתעלם מנוכחותו: הוא דק, מתנשא לגובה של 1.95 מ' ולראשו כיפה סרוגה. ד"ר שינפלד גדל בבני ברק למשפחה חרדית חסידית, ועד כיתה ד' למד בבית ספר עצמאי של הזרם החרדי, שיעורי התעמלות לא היו בכלל במערך השיעורים.

כשעבר בכיתה ד' לבית ספר של המזרחי, ספורט כבר קיבל מקום של כבוד. בצבא שירת כחובש, למד רפואה באיטליה, עבר התמחויות באנגליה ובארץ. אשתו ציפי היא עורכת דין. לזוג שישה ילדים. אגב, אף אחד מהם אגב לא רופא.

 
ד"ר עמי שינפלד בעבודה. צילום: אייל לנדסמן

עוד כילד, לא הצלחתי לרוץ

היום ד"ר שיינפלד רץ לכל מקום אבל הוא מגלה שכילד הוא פשוט לא הצליח לרוץ: "בבית ספר יסודי אחר כך בתיכון, ובצבא, ריצה היא אחת המשימות שאנחנו צריכים לעמוד בהן. אני רציתי לרוץ מאז שאני זוכר את עצמי ולא הצלחתי. הדימוי העצמי שלי היה נמוך כתוצאה מזה, אני רואה את כולם רצים ואני, נחנק.  באמת שניסיתי עשרות פעמים, ואחרי כמה דקות, ממש שתיים שלוש דקות הרגשתי שאין לי אוויר אין לי כוח, ואני לא מסוגל. אפילו לא השלמתי את מחצית הסיבוב בגן הציבורי ליד הבית".

עם השנים הרצון לרוץ נזנח לטובת לימודים ועבודה שגזלו את כל זמנו. "עד גיל 40 גם לא היה לי כל כך זמן לפעילות ספורטיבית, כמתמחה אתה יום ולילה בבית החולים. גם היום אני יום ולילה בבית החולים, אבל היום יש לי יותר עצמאות לחלק את הזמן.  מחלקת הלב בתל השומר זאת המחלקה הכי גדולה בארץ הכי תובענית.  בגיל 40 התחלתי לרכוב על אופניים, אבל לא ויתרתי על החלום לרוץ. בגיל 52 ניסיתי שוב".

מה קרה שהפעם זה הצליח?

"יש לי שישה ילדים. כולם היו ספורטאים, עד היום הם ספורטאים. אמא שלי חצתה את ה-84 היא מורה לספורט. וגם היום היא מלמדת. בני הקטן אביהו שהיום הוא כבר בן 21 לקראת שחרור מהצבא, היה פחות בכושר כשהיה נער. יום אחד הייתי במטבח,  ושמעתי שיחה בינו לבין אחי הקטן אמיה שהיה ספורטאי גם הוא. אביהו התייעץ איתו איך להיכנס לכושר.  אמיה המליץ לו להתחיל לרוץ, ונתן לו כמה טיפים כמו 'תרוץ בהדרגה, שבוע ראשון תרוץ שתי דקות, שבוע שני שלוש דקות', וכו'. פתאום הבנתי שיש לי הזדמנות נהדרת להתחיל לרוץ ואולי הפעם להצליח. הצעתי לבני שנרוץ ביחד. וכך היה. עשינו הכל בהדרגה ותוך כמה חודשים כבר רצנו שעה, שמונה קילומטר".

עמי שינפלד: אני רץ בזכות הילדים. מתוך האתר שוונג

הבן פרש מריצה אבל ביקש מהאב להמשיך

אבל הריצה המשותפת באה אל קיצה כעבור זמן מה. "באחד הימים, אחרי שכבר רצנו שעה בנמל תל אביב, היינו אחרי שבעה קילומטר, בני אמר לי 'אבא, לא בא לי להמשיך לרוץ'", נזכר ד"ר שיינפלד. "החלטתי לא ללחוץ או לנסות לשכנע, אמרתי לו שזה ממש בסדר, ואז הוא אמר לי 'אבל אתה תמשיך לרוץ נכון?' זה מאד ריגש אותי. בזכותו אני רץ, ובזכותו כתבתי את הספר 'לרוץ מהלב'.

הספר בנוי כיומן ריצה אותו כתבתי כל יום. ממש תיעדתי את הריצה היומית שלנו במספר שורות 'היום רצתי בנמל, היום רצתי בפארק שלושה סיבובים היה ממש חם', וכו'.  היומן נתן לי תחושה של מחויבות. בספר יש גם את כל המחשבות שלי וגם של בני. מה אני פוגש במהלך הריצה. אם אתה רץ בשישי בבוקר תפגוש אנשים מסוימים. אם תרוץ בשבת תפגוש אנשים אחרים. כבר מכירים אחד את השני.. בכל מקום יש את היופי שלו ואת הקושי שלו. בהתחלה אפילו לא סיפרתי שאני רץ, כי תמיד הייתה השאלה כמה אתה רץ? מה אני אגיד? כשהתחלתי לרוץ כמה קילומטרים כבר סיפרתי".

הספר המדובר "לרוץ מהלב-יומן ריצה של מנתח לב", שיצא ב-2013 בהוצאת אופוס מכיל גם סיפורים של מטופלים שהתחילו לרוץ בהשראתו של שינפלד, ובין לבין גם פרטים אינפורמטיביים מעולמו כרופא, על התקפי לב, פרפור חדרים, ניתוח מעקפים, וכו'. הכל כתוב בצורה קולחת וקומוניקטיבית.

 
סיפורים של מטופלים וסיפורים מהחיים

מה השתנה בחיים שלך מאז שאתה רץ?

"אני לא יודע בדיוק לשים את האצבע, אבל ללא ספק מבחינת מצבי רוח ואנרגיה, הריצה מאד שינתה את חיי. בריצה כולם שווים אין הבדל בין דוקטור לחשמלאי, כולם צריכים לעמוד באותו אתגר. כולם מזיעים וזאת תחושה נפלאה. מאז הריצה יש לי אורח חיים מסודר גם מבחינת תזונה. אם אתה רץ חמש פעמים בשבוע אתה חייב לאכול נכון. כמו כל אחד שעוסק בספורט, גם אני מחושב במה שאני מכניס לפה. זה בא ביחד.

כל פעילות ספורטיבית עושה אותך חיוני יותר. אם בסוף היום אני גמור  מעייפות אני לא מוותר, יוצא לאימון של שעה ומתעורר. אם אני לא רץ אני חותר בקייק או רוכב על אופניים".

מה יש בריצה שאין בענף ספורט אחר?

"ריצה היא מלכת כל הפעילויות. היא מתגמלת הכי הרבה בזמן הכי קצר. גם בעליה, גם בירידה, וגם במישור אתה מזיע וקשה לך. באופניים למשל בירידות אתה לכאורה נח. בריצה אתה כל הזמן בתנועה. לכן היא מתגמלת מבחינת סיבולת לב ריאה וקלוריות. כל ספורט אירובי הוא טוב. שעה ריצה זה בערך כמו שלוש שעות הליכה מהירה. למרות חילוקי הדעות והדיונים נעשו לא מעט מחקרים שקבעו שזה ספורט בריא. ריצה לא דופקת לא את הרגלים ולא את הברכיים. בתנאי כמובן שאתה רץ בצורה מבוקרת. כל ספורט שנעשה בצורה אינטנסיבית ומוגזמת יזיק לך. הריצה טובה לבריאות - ללב, למפרקים, נגד סרטן, לכלי דם, לעיניים, נגד אלצהיימר, הכול מוכח מדעית".

 
כל אחד יכול לרוץ. צילום: אתר שוונג

אני היום בת 60, אני יכולה להתחיל לרוץ?

"בוודאי.  כל אחד יכול לרוץ. את יכולה להתחיל לרוץ בכל גיל בתנאי שעברת בדיקות אורטופדיות וקרדיולוגיות שזה אגב נכון  וכדאי לעשות בכל גיל. ההודי פאוג'ה סינג התחיל את הקריירה שלו כאצן מרתון בגיל 89 ותלה את נעלי הריצה שלו בגיל 102 לאחר שסיים מירוץ של 10 ק"מ בהונג קונג בזמן של 1:32:28 כל מה שאת צריכה זה זוג נעלי ספורט טובות ולהתחיל לרוץ. כל שבוע לעלות בדקה. או שתיים. יש דופק מטרה מומלץ מבחינה רפואית, ואת צריכה לבדוק שאת לא עוברת אותו. החישוב של הדופק המקסימלי הוא 220 פחות הגיל, ואנחנו רוצים להגיע בערך ל-85 אחוז מהמקסימלי. שעון דופק הוא אביזר הכרחי לריצה". 

עובד, מתנדב, כותב

ד"ר שינפלד הוא אדם מיוחד. בין עבודתו האינטנסיבית בתל השומר, הוא מצליח למצוא זמן, ולא מוותר על נסיעתו השבועית לשדרות שם הוא מתנדב פעם בשבוע, וחובש על ראשו את כובע רופא המשפחה, תפקיד אותו הוא ממלא בחמלה נדירה. 

"אני עובד שם כבר עשור, ובשבילי זאת שליחות", הוא מספר, "כל יום ראשון אני במרפאה. בהתחלה הייתי יותר רופא משפחה, היום כבר מגיעים מהאזור מטופלי לב שלא יכולים להגיע למקומות אחרים. מאד ניקשרתי למקום. לאנשים.  הגעת לשם באחד המבצעים לא זוכר אפילו איזה. אבל העיר הייתה מותקפת והרגשתי צורך לעזור. הגעתי לזמן קצר, התאהבתי ונשארתי. זאת עיר במצוקה שחווה טראומות גדולות מאד. הצלחנו להביא למרפאה אנשים שלא מכירים את כל הבירוקרטיה שבשבילם להגיע לאשקלון זה תיק".

עמי שינפלד צילום: אייל לנדסמן

נוצרו קשרים אישיים?

"כן בטח. עם חלק נוצרו יחסים אישיים גם עם המשפחות. מגיעים המון אנשים טובים במצב כלכלי קשה, וקרו מקרים דחופים, שהסעתי מטופלים לבית חולים באשקלון, קרה שסידרתי ניתוח בשיבא ".

בוודאי נקלעת גם אתה לא פעם לאזעקת צבע אדום.

"בוודאי. בפעם הראשונה היינו קרוב למקום מוגן וחשבתי שלא נורא, אחר כך זה תפס אותי יחד עם הבת שלי באמצע שדרה חשופים לגמרי, באותו רגע הבנתי את מה שהאנשים שם עוברים עשרות פעמים ביום".

הצלחת להדביק את הקולגות שלך ברוח ההתנדבות?

הוא פורץ בצחוק, "פחות, בעיקרון אני לא אדם מטיף. כל אחד מתנדב איפה שהוא יכול. אבל הצלחתי להדביק לא מעט בחיידק הריצה. גם בעקבות הספר לא מעט אנשים התחילו לרוץ. אני מקבל המון פידבקים מהסוג הזה וזה מאד מאד מרגש אותי".

ב-2016 במסגרת דוקואביב יצא הסרט "עניינים שבלב" בהפקת ערוץ 8 ובבימוי וצילום של גד אייזן. שלוש שנים עקבו היוצרים אחרי הפעילות של שינפלד בשדרות ולא מעט דובר על הבחירה שלו לא להישאב אל הרפואה הפרטית המאד מתגמלת כלכלית,  והבחירה ברפואה הציבורית בנתינה ובהסתפקות במועט. באחד הראיונות בסרט אמר: "רפואה היא מקצוע של חמלה ונדיבות אם אתה רוצה להיות עשיר אל תלך להיות רופא".

ד"ר עמי שיינפלד ישתתף בהפנינג בריאות גוד לייף של מוטק'ה ואתם חייבים להיות שם!
לפרטים על האירוע, לחצו בבקשה כאן

המדריך להורה הסיעודי
עברה הצעת החוק לפטור מתור לקשישים מעל 80

יצאנו לפנסיה, ומה עכשיו?

יותר טוב בשניים: חברים חדשים בגיל מבוגר 

המדינה מפקירה את הקשישים