חזרה ליחסים

סיפור החיים הלא יאמן של עירית תמיר

עירית תמיר, 68, נולדה כבת להורים ניצולי שואה, עלתה לארץ כילדה זרה, עברה התעללות מינית על ידי חבר משפחה מבוגר והתמודדה עם מות אביה כשהיתה רק בת 12. אחרי כמה שנים פרועות בבגרותה, נישואים שלא צלחו וטיפול נפשי מאוחר, היא אימצה ילד מברזיל והפכה ליזמת ואקטיביסטית חברתית. "כל הקשיים בחיי הפכו לשיעורים, ואני מאד אוהבת את מי שאני היום". ראיון מעורר השראה
מאת חני יודל 08/07/20
סיפור החיים הלא יאמן של עירית תמיר
מילדות כואבת ומתעללת לחיים חדשים, עצמאיים וחזקים. עירית תמיר, צילום: יח'צ

 

החיים של עירית תמיר, 68, יכלו בקלות לשמש תסריט לסרט דרמה סוחט דמעות. ילדות בצל הורים ניצולי שואה, עלייה ארצה בגיל צעיר בתחושת זרות וניכור גדולה, התמודדות עם התעללות מינית ושכול, מרד נעורים מאוחר ותהליך ריפוי ותיקון, ששיאו באימוץ ילד מברזיל, שינוי מקצועי תוך אקטיביזם חברתי וכתיבת ספר אוטוביוגרפי. "אמא שלי היתה נכת שואה, לא ניצולת שואה, ככה אני קוראת לזה", אומרת תמיר. "היתה שם אהבה בדרכה שלה אבל לא היו רגשות. היו כל הזמן התחושות מצדה של 'מה יגידו', אני הייתי הפיצוי שלה על החיים שלה שנעצרו".

תמיר נולדה בפולין ועלתה ארצה כשהיתה בת 5, עם אמה, אביה ואחותה הגדולה. תחילה הגיעה המשפחה למעברה בבית דגן, משם עברה לבית יצחק, ומשם לדירה בדמי מפתח ברמת גן. הנחיתה בארץ זכורה לה כטראומה. "להיות עולה חדשה היה מאד קשה. זו היתה זרות, תחושת חוסר שייכות. בחמסינים הכי גדולים הייתי מגיעה לבית הספר עם מעיל ומטריה, כי אמא ידעה שכשיש עננים הולך לרדת גשם. בחג שבועות הראשון שחגגתי הייתי בכיתה א', והיינו צריכים לשים טול על הראש. לאמא לא היה טול אז היא שמה לי תחתוני תחרה לבנים שלה על הראש. ועם כל זה הייתי צריכה להתמודד. שם גם התחלתי להיות הילדה הטובה, במובן של ילדה מרצה. הייתי צריכה להשתייך, לא היתה לי ברירה. כשאת נולדת עם איזשהו תפקיד את לא יכולה להיות את. אחותי לא הסכימה לקבל עליה את התפקיד, וכך אני זו שהייתי צריכה להיות הילדה הטובה של הבית".

במה זה התבטא?

"הייתי חייבת להיות מוצלחת כדי שהיא תהיה גאה בי, לא היה שום קשר למה שאני רציתי. הייתי חייבת להצטיין בלימודים, כמובן, בראש ובראשונה. כשהייתי בת 12 אבא שלי נפטר, ואמא הפכה אותי לג'נטלמן הקטן שלה. למשל, לא היה נס קפה לכבד חברים אבל לשמלות שלה תמיד היה כסף, ואני הייתי הולכת איתה למדידות כשאני בעצמי לבושה בסמרטוטים. למדתי לתקן כל מיני דברים בבית כחלק מהתפקיד.

"זה שילוב של נכות רגשית עם אגואיזם מאד גדול, אמא היתה בת יחידה והשואה הקצינה הכל. מבחינתה לא הייתי צריכה 'לבזבז' את הזמן על הנאות או בנים. אם רציתי ללכת לים או לרכוב על אופניים, היא היתה מיד מגיבה: 'בשביל מה את צריכה את זה?'. כאילו שאם זה לא להישרדות אז בשביל מה. עד גיל 18 לא ידעתי מה זה בנים, וגם אז היא קבעה מי יכנס הביתה ומי לא, לפי הקריטריונים שלה – מי מנומס ומי מחמיא לה ומי מדבר יפה. שום קשר בין זה לבין מה שאני רציתי".

 

"פדופילים יודעים להריח ילדה שלא שומרים עליה"

 

עד גיל 30 הדחיקה את ההתעללות המינית שעברה בילדותה. עירית תמיר, צילום: יח'צ

 

אבל עוד לפני כן, כשהיתה בת 8, אחותה הגדולה ממנה ב-4 שנים ברחה לקיבוץ. "היא היתה אובייקט להתעללות פיזית קשה מצד אמא ואבא, אבל בסוף למזלנו אבא הבין שהוא צריך לעזור לה, למרות מה שאמא חשבה, על מה יגידו במכולת על זה שאחותי עזבה, שלא יחשבו שהמשפחה לא מתפקדת".

אחרי שאחותה עזבה, תמיר נשארה לבד במשפחה. "ילדה לא מוגנת שלא שומרים עליה, פדופילים יודעים להריח את זה". הפדופיל שניצל אותה היה ישראלי מהפלמ"ח, "כל מה שההורים שלי לא היו. הוא היה חבר משפחה של ההורים, בן גילם, והסתובב בבית שלנו חופשי. לכאורה אף אחד לא היה צריך לחשוד", היא אומרת. "הוא היה מגיע אלינו הביתה, בדרך כלל אחרי שעות בית הספר כשההורים לא בבית. הוא גם ידע מאמא מתי אני חולה ונמצאת לבד והיה מופיע פתאום. הוא קרא לזה 'אני אעשה לך טוב בין הרגליים'. זה סיפור שנמשך הרבה מאד זמן, עד בת המצווה שלי".

הבנת מה קורה לך?

"אני לא יודעת מה הבנתי ומה לא, זה מאד קשה לשחזר, עד גיל 30 לא זכרתי את זה בכלל, חייתי בהכחשה מוחלטת. אבל ידעתי שזה לא בסדר, עובדה שהסתרתי את זה מההורים. הרגשתי אשמה. ידעתי באינסטינקט של ילדה לשים גבולות, לא הסכמתי להמשיך יותר ממה שהוא עשה. הייתי בודדה, זה בעיקר. להיות עם בור כזה גדול בגיל כזה צעיר זו בדידות נוראית. הייתי רדופה וכל הזמן עשיתי חישובים של איך ומתי לבוא הביתה כדי לא לפגוש אותו שוב".

כשהגיעה לגיל 18 הגיע מרד הנעורים המאוחר שלה – לראשונה העזה לעשות מה שהיא רצתה, ולא מה שאמא שלה קבעה עבורה. "מרדתי באמא, היא רצתה שאלך לעתודה אקדמאית אבל אני התעקשתי ללכת לצבא, זה איזה איתות ששמר עלי. הייתי צריכה להשתחרר מאמא ולצאת מהבית, להתחיל לחוות דברים אחרים. אז הגעתי לצבא ולא סתם, הגעתי לצנחנים, ומילדה דחויה, לא מקובלת, מוזנחת ועכברית, פתאום נעשיתי חתיכה מהממת, מחוזרת מאד, אבל לא מטופלת ובפנים יש עדיין חוסר בטחון נוראי. וזה דיסוננס גדול שאפשר ליפול בו בענק".

הצורך שלה בחיזוקים ומחמאות שמעולם לא קיבלה בבית, שימלאו במקצת את הבור השחור שבלב, הוביל את תמיר לשנים הפרועות שלה. "התחילו כמה שנים של אלכוהול ומסיבות, החלפתי המון דירות ומקצועות, יש לי משהו כמו 9 מקצועות. היתה לי אשליה שאם אחליף משהו מהותי בחיי הכל ישתנה, אבל זה לא עוזר באמת. הבור השחור לא מתמלא ממשהו חיצוני, ולא יתמלא ככה לעולם".

 

טסה לברזיל ואימצה את בר

 

"הספר התחיל כי בר ביקש שאכתוב את החיים שלי". עירית תמיר ובנה בר, צילום באדיבותה

 

את מי שהפך לבסוף לבעלה (ובהמשך לגרוש שלה) הכירה לקראת גיל 30. "בתפיסה העצמית שלי הייתי כבר יחסית די מבוגרת, לא הצלחתי להסתדר עם אף אחת מהאהבות שהיו לי לפני כן כשבעצם הסיבה היתה אני, ואז הגיע דני, שיש לו יתרונות מדהימים – הוא מאד אינטליגנט ומצחיק והיו לנו שיחות נפלאות, רק שכל אחד מאיתנו היה מאד פצוע מפצעי עבר והגיע ממשפחה מאד קשה, והשלכנו את הבעיות שלנו אחד על השני. לא היה בקשר שלנו את החזק שיחזק את החלש, החלשנו אחד את השני כדי לחזק את עצמנו".

לקראת הפרידה שלהם הם קבעו פגישה אצל יועץ נישואים. "לילה לפני הפגישה חלמתי חלום שבו הסיפור של ההתעללות המינית שעברתי בילדותי הופיע. עד אז הוא היה מודחק אצלי. כשבאנו למחרת למפגש פתחתי את זה, סיפרתי את הסיפור בבכי ומשם זה כבר נפתח בגדול, והיה לי צורך לדבר על זה באופן אובססיבי".

ואז בעצם את מתחילה בטיפול?

"הלוואי. אם הייתי מתחילה בטיפול אז, הייתי חוסכת לעצמי כמה שנים של סבל. רק כשנפרדתי מדני הבנתי שזה לא הוא שאשם בכל מה שקרה לי ולא אף אחד אחר, אלא שאני סוחבת דברים מאד קשים וצריכה לטפל בהם. בגיל 33-34 התחלתי לטפל בעצמי, ושנים ארוכות ורבות הלכתי לכל מיני סוגי טיפולים. היו גם דיכאונות וחרדות וכדורים. זה היה מסלול סבוך וארוך".

תמיר ובעלה לא הביאו ילדים לעולם בתקופת נישואיהם הקצרה ("אני מאד רציתי, דני לא היה בשל"). סביב גיל 40 החליטה לאמץ ילד. היא טסה לברזיל ואימצה את בר, בנה היחיד.  "אני ודני נשארנו בקשר טוב, הוא אפילו עזר לי במימון האימוץ. בערך מגיל בר המצווה של בר דני הידק איתו יותר ויותר את הקשר, ובכל השנים האחרונות הם אבא ובן לכל דבר ועניין. זה לא ביולוגי ולא פורמלי אבל זה ככה, ממקום של אהבה ובחירה חופשית. בר קורא לו אבא".

תמיר מספרת כי באימוץ של בר עברה טרנספורמציה. "ברוש נשלח אלי מהיקום", היא אומרת. "נסעתי בהתחלה למסלול מסוים, אבל הכל נדפק והוביל אותי בסוף לאימוץ של בר. זה פתח לי אפיקים חדשים, מאדם מאד רציונלי ושכלתני הפכתי לאדם מאמין, לא במובן הדתי אלא לאדם שמאמין ביד מכוונת, בתוכנית הגדולה, שרב הנסתר על הגלוי, וחייתי בשמחה למרות הקושי שהיה לי, של אם חד הורית ומפרנסת יחידה".

 

"קמתי בוקר אחד ופשוט ידעתי שאני צריכה לבנות קריירה חברתית"

 

"מצאתי תיקון לחיים שלי לפני 20 שנה, ויש בהם הרבה יותר איזון ושלווה". עירית תמיר, צילום: יח'צ

 

את חייה המקצועיים של תמיר, כמו את חייה האישיים, ניתן לחלק לשניים: תחילה היה המסלול השגרתי – תמיר עבדה כעורכת דין, אשת שיווק ותקשורת ותוכניתנית מחשבים. אך כשבר היה כבן 5, החליטה לעזוב את העולם העסקי ולפנות לעולם החברתי. "קמתי בוקר אחד ופשוט ידעתי שזה מה שאני צריכה לעשות", היא מספרת. "לא ידעתי מה זה עמותות ומה זה עולם חברתי אבל ידעתי שאני צריכה להתחיל לבדוק את זה. עברתי למגזר השלישי, לחברה האזרחית ובניתי קריירה חדשה. התחלתי להיות יזמת חברתית, הקמתי כמה ארגונים ועמותות, בהם 'קו משווה', 'שיתופים', 'מעלה' ו'נשים עושות שלום'. מצאתי את הבית המקצועי שלי, היה שם חיבור של הכל – ערכים, אסטרטגיה, שכל, אמונה. את הקריירה שלי אני רואה ב-20 שנות העשייה החברתית ובארגונים שהקמתי, שהם כמו עוד ילדים שלי".

באותה תקופה, ספר שבחרה באקראי בחנות ספרים הוביל אותה לתחום רוחני נוסף. זה היה ספר של ניסים אמון, מתרגל זן ישראלי, מורה למדיטציה ומפתח שיטת הטרילותרפיה, המשלבת טיפול בשיטות פסיכולוגיות מערביות עם תפיסות מתחום הזן הבודהיסטי. "לא ידעתי מי זה ניסים אמון, אבל הספר ריתק אותי. וכך למדתי שנתיים טרילותרפיה בשביל עצמי, והפכתי גם למדריכה".

כל השנים האלה חיו תמיר ובנה בתל אביב. לפני כשנתיים וכחלק מהשינוי הרוחני, עברה תמיר לגור בזיכרון יעקב, מול הים. "בר גדל להיות ילד פלא", היא אומרת בגאווה. "כשסיים צבא ביחידה מובחרת הוא טס לניו יורק ללמוד מנהל עסקים. הוא רואה את עצמו בעולם הגדול, הוא לא רואה את עצמו חי בארץ. עכשיו בקיץ הוא הגיע לכאן לעשות סטז' בתל אביב, כי בגלל הקורונה הכל היה סגור בניו יורק. הוא גר עכשיו אצל דני בתל אביב. אני מרגישה שמצאתי תיקון לחיים שלי לפני 20 שנה, ויש בהם הרבה יותר איזון ושלווה".

 

התיקון עם אמא

 

ועברת גם תיקון עם אמא לפני מותה.

"בהחלט. היתה לי שנאה נוראית כלפי אמא וכעס גדול. אני הייתי בהתקפי חרדה על כדורים והיא לא הכירה בחלק שלה בסיפור, ובשביל לסלוח לה עשיתי תהליכים פנימיים ועבדתי עם מדריך מדיטציה ודמיון מודרך על לרפא את פצעי הילדות שלי. נגעתי בקצוות של חמלה כלפי אמא, וברגע שאנחנו מגלים את החמלה לאחרים מתחיל הריפוי שלנו, ושם התחיל התיקון עם אמא. היא לא עברה שום טיפול, אבל כשאני עברתי שינוי היא התחילה להשתנות. לראשונה בחיי הרגשתי שאמא באמת אוהבת אותי. אחרי התיקון שעשינו היא ממש אמרה לי 'אני קפאתי בשואה, ורק עכשיו אני מתחילה להפשיר'.

"אמא נפטרה הכי בטוב בעולם, לפני 9 שנים בגיל 86. קיבלנו ידיעה שיש לה סרטן קשה והיא לא רצתה טיפולים. למשך חודש שלם עזבתי הכל והייתי איתה צמודה בבית. עשינו לה הוספיס בית, היה תהליך מדהים גם ביני לאחותי וגם בינינו לבינה. כולנו ידענו שהיא צריכה ללכת. היא כבר היתה עייפה, אנחנו היינו עייפות. אהבנו אותה אבל הבנו שהיא צריכה ללכת".

ולמה החלטת לכתוב ספר אוטוביוגרפי?

"הספר התחיל כי בר ביקש שאכתוב על החיים שלי. הוא אמר שהוא לא יודע מה הייתי לפני שהפכתי לאמא שלו.  התחלתי את זה כספר אימוץ של בר, אבל אז הבנתי שמתוך כל סיפור החיים שלי אולי יש סיכוי שאגע באדם אחד, שאולי אגע בעוד מבוגר שהוא 'ילד טוב', במובן של ילד מרצה, שדרך הסיפור שלי יבין שהוא לא תלוי כבר בהישרדות הזו. שיחפש לא לרצות יותר, כי ברגע שמפסיקים לרצות החיים מתחילים להיות הרבה יותר טובים".

הספר, שנקרא "ילדה טובה רמת גן" (הוצאת צבעונים) נכתב כשתמיר כבר היתה מפויסת וחומלת ואחרי השלימה עם עברה, אך הוא נתן את החותמת האחרונה לשינוי שעברה. "בתחושה שלי סימנתי וי על הכל – גידלתי ילד מאושר, אני לא מאד חוששת לעתידי הכלכלי, ושחררתי את הספר שלי, שהוא נורא חושפני. אין לי יותר סודות. אני מרגישה עכשיו שאני יכולה להתהלך ערומה ברחוב ולא יקרה כלום. היו אנשים שלא הכירו את הסיפור שלי עד הסוף והופתעו מהספר. בכל זאת, עד גיל 40 שיחקתי את המשחק של המוצלחת והחברתית כשבפנים הייתי עכברית מבוהלת".

ומה עכשיו?

"מהמקום הטוב הזה אני באמת שואלת את עצמי מה עכשיו. כל הקשיים הפכו לשיעורים, המשפט 'מה שלא הורג מחשל' הפסיק להיות קלישאה, ואני מאד אוהבת את מי שאני בשנים האלה, זה תיקון שמשליך על הכל. אבל כמו שכתבתי בפתיח של הספר שלי, אני עסוקה בין השאר במחשבה שאני מזדקנת. זה לא רק הקמטים והשינויים הגופניים שאני רואה בראי, אלא בעיקר שאלות מטרידות מהותיות על תהליך ההזדקנות: זִקנה זה גיל או הרגשה? מה הכי מפחיד אותי בתהליך? ואיך והאם לשמור על רלוונטיות? יש המון שאלות".

 

החיים כבת להורים סוכני מוסד

"בחוץ הייתי מודל לחיקוי, ובבית בובה על חוט"

הילדים כבר מבוגרים. למה הם עדיין כועסים עלי?

15  תגובות  אהבו

התמונה של תגונה אסתר.. 47 08/07/20
האם את באמת במצב של שחרור.?
התמונה של תגונה ניסים לוי_73_ 08/07/20
שלום לך עירית.... וואוו..סיפור חיים מרתק... חבל לי שהפלמחניק יצא מזה ללא פגע.... 15-20 שנים בכלא היו אולי מרגיעים אותו... כמה כוח מצאת בך..וכמה כוח את משדרת למי שקורא את זה, כדי להבין שכל בוקר השמש שו...
שלום לך עירית.... וואוו..סיפור חיים מרתק... חבל לי שהפלמחניק יצא מזה ללא פגע.... 15-20 שנים בכלא היו אולי מרגיעים אותו... כמה כוח מצאת בך..וכמה כוח את משדרת למי שקורא את זה, כדי להבין שכל בוקר השמש שוב זורחת, ומחממת, למרות הסופה שהיתה אתמול... ואם אני יכול לענות לך על שאלה אחת שמטרידה אותך, אז זיקנה..זה לא שנים שעברו עלייך.. זו הרגשה ..אני גדול ממך במספר שנים, ואני רחוק מזיקנה... אז אין לי ספק שגם את רחוקה מזה...
את אשה מרתקת....
שיהיו לך המשך חיים נפלאים, ותמשיכי לאהוב את מה שאת..את מי שאת..

בהצלחה
ניסים
התמונה של תגונה צברית 08/07/20
וואהו. את מדהימה ביכולות ובכוחות שגייסת בעצמך לחיים טובים יותר.
התמונה של תגונה יהודית 5 08/07/20
סיפור מדהים.הלכת דרך ארוכה.אני מאחלת לך עוד הרבה שנים באושר ובשלבה !!!
התמונה של תגונה רות ברינקר 08/07/20
לכל אחד סיפור חיים שקרוב לודאי יכול להפוך לספר ,גם הסיפור שלי קרוב מאוד לשלך (ילדה מרצה ,התעללות מינית ,נישואים עם אדם עם אותו "פצע" וכו) לעומתך אמא שלי עדיין בחיים 92, למדתי לא לרצות אותה יותר, אני מ...
לכל אחד סיפור חיים שקרוב לודאי יכול להפוך לספר ,גם הסיפור שלי קרוב מאוד לשלך (ילדה מרצה ,התעללות מינית ,נישואים עם אדם עם אותו "פצע" וכו) לעומתך אמא שלי עדיין בחיים 92, למדתי לא לרצות אותה יותר, אני מצליחה לחמול יותר מאי פעם ,אך לצערי עוד אין לסיפור שלי "הפי-אנד".
התמונה של תגונה שלומית בן שחר-עידן_4 08/07/20
עם כל הכבוד-זוכרת היטב שאסרו עלינו לפתוח דלתות,כשההורים לא בבית.אז?ולא שאני,חלילה וחס,מאשימה.וכל השאר-לכל אחד מבני דורינו,סיפור דומה.
התמונה של תגונה ילנה קושנר 08/07/20
לשלומית יקרה.
להעביר אחריות על התעללות מינית על ילדה קטנה, זו אחת הסיבות ,שקורבנות פשעי מין, שותקים.
התמונה של תגונה ניסים לוי_73_ 08/07/20
כמה שאת צודקת ילנה.... בסה"כ בת 6, או 7 או 8...מה לעזאזל אפשר לצפות ממנה?? שתתן נוק-אאוט לתוקף?? קצת יצאת מגדרך ,שלומית
התמונה של תגונה סהר2 08/07/20
ברכות על הספר, והמשיכי לרוץ קדימה.
התמונה של תגונה ילנה קושנר 08/07/20
היי עירית.
אני מאמינה שאת תקבלי המון חיבוקים , וחיזוקים מאנשים שונים.
אני שמחה שהתפייסת עם עצמך.
ילנה
התמונה של תגונה שרה25 08/07/20
ריגשת אותי מאד . סיפור חיים מורכב. לשימחתי עם תוצאות חיוביות בזכות העוצמה שלך . אישה מדהימה לדוגמא לכוחות על . גרמת לי להסתכלות יותר מפוכחת על חיי. תודה לך . ומאחלת לך הצלחה עם הספר .ובכלל הצלחה בכל.
התמונה של תגונה שולמית 08/07/20
עירית,מחמיאה לך בגדול על האומץ,גיוס הכוחות ומבחני החיים הבלתי אפשריים שעברת בהצלחה! יש לך את כל הסיבות להיות גאה בעצמך ובמה שיצרת ובנית,כולל הבן המרשים שלך. איך אומרים היום החבר'ה-אין עליך!!מאחלת לך ר...
עירית,מחמיאה לך בגדול על האומץ,גיוס הכוחות ומבחני החיים הבלתי אפשריים שעברת בהצלחה! יש לך את כל הסיבות להיות גאה בעצמך ובמה שיצרת ובנית,כולל הבן המרשים שלך. איך אומרים היום החבר'ה-אין עליך!!מאחלת לך רק טוב! שולמית
התמונה של תגונה מאירה בייליס 09/07/20
כולנו ילדי הדור השני לשואה ולא רק.. נושאים איתנו צלקות ומועקות. גם אמא שלי רצתה תמיד שרק נרצה אותה , שאנחנו אחותי ואני נהייה כל מה שהיא ומשפחתה שנשרפה באושוויץ לא הגשימו. אחותי הגדולה ספגה את עיקר הפג...
כולנו ילדי הדור השני לשואה ולא רק.. נושאים איתנו צלקות ומועקות. גם אמא שלי רצתה תמיד שרק נרצה אותה , שאנחנו אחותי ואני נהייה כל מה שהיא ומשפחתה שנשרפה באושוויץ לא הגשימו. אחותי הגדולה ספגה את עיקר הפגיעה. שתינו צבריות אב ל אני גדלתי כבר כצברית ומרדתי. אבל השתלטנות של אמא היתה דומיננטית מאוד בחיים שלנו. היא הייתה אמא נפלאה תומכת עוזרת ואכפתית אבל כמו כל הדור ההוא הכי חשוב היה מה יגידו
כל הכבוד לך על הכוחות החשיפה והריפוי
התמונה של תגונה ששממ 10/07/20
וואו ריגשת ממש....אשמח להכיר אותך
התמונה של תגונה אילנה58 12/07/20
עירית יקרה אני מסיימת לקרוא ודמעות בעיניי, ואני בת דור שני לשני הורים פגועי שואה באופן עמוק, ואחרי נצח של ריצוי הגעתי לייעוד שלי, ביבליותרפיה וטיפול זוגי, שומעת יום יום סיפורי כאב,עוולות וייסורים... ...
עירית יקרה
אני מסיימת לקרוא ודמעות בעיניי, ואני בת דור שני לשני הורים פגועי שואה באופן עמוק, ואחרי נצח של ריצוי הגעתי לייעוד שלי, ביבליותרפיה וטיפול זוגי, שומעת יום יום סיפורי כאב,עוולות וייסורים...
מרגישה משאלה לחבק אותך ולקבל ממך חיבוק.
מודה לך מעומק הלב
אילנה טייכר
כתוב/י תגובה...
הקלד כתובת לסרטון יוטיוב:
עריכת תגובה
השבה לתגובה
עוד ביחסים

לא חושבים על ירושה: המבוגרים שמנצלים את הכסף כדי ליהנות

תוחלת החיים נמצאת בעלייה מתמדת, ועל פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בישראל היא עומדת כיום על כ-81 שנים לגברים,...

לקריאת הכתבה
סיפור החיים הלא יאמן של עירית תמיר

החיים של עירית תמיר, 68, יכלו בקלות לשמש תסריט לסרט דרמה סוחט דמעות. ילדות בצל הורים ניצולי שואה, עלייה ארצה...

לקריאת הכתבה
"הסבים והסבתות הם שקופים במשפחת השכול"

 

"כאבם העז ושבריריותם אינם נראים ואינם נשמעים. קבוצה שקופה מבחינת הממסד והחברה, אך לצערנו הולכת וגדלה –...

לקריאת הכתבה
למעלה
חזרה