בארץ אהבתי

בוקר כחול ויפה בחוץ. פתחתי את דלת ביתי וצפיתי בעץ הלימון שמברך אותי כל בוקר בשלום. אני אוהבת את עץ הלימון היחיד שיש בגינתי הקטנה. ששווה הוא לי יותר מפרדס שלם. עקבתי אחריו מאז היותו שתיל קטן ודל, והנה עתה הוא עץ מיתמר בעליו הירוקים, בריח הלימון הטוב, ובלימונים הצומחים עליו. ואני בכל בוקר סופרת את הלימונים בזה אחר זה, שמחה בהתפתחותם כאילו היו ילדי המוכשרים, והם יפים כל כך ומבהיקים באור שמש הבוקר הטובה. וחשבתי על כל הדברים הנהדרים שארצי הקטנה והטובה משופעת בהם, וגם אם יש וצריך לתקן מעוות זה או אחר, הרי כמאמר השיר: "אין לי ארץ אחרת גם אם אדמתי בוערת". וכך אני מרגישה בכל לבי. אני מחכה כל כך שיום הבחירות יחלוף כבר, ואולי אולי אוירת השנאה, הכעס, האלימות תפוג.  אסור לנו לתת לקומץ של קיצוניים מימין ומשמאל להתוות את דרך חיינו. ואני מאמינה בעם הזה, שיגיע אל המנוחה והנחלה גם אם ימשך הדבר זמן רב . הרי לא נחמיץ את ההזדמנות ההסטורית הנוספת שניתנה לנו להיות עם חופשי בארצנו. ומכיוון ששירה בלבי היום נזכרתי בשיר מופלא של לאה גולדברג ואשים אותו כאן כדי שכל מי שיכנס יהנה גם הוא :

"משירי ארץ אהבתי"

"בארץ אהבתי השקד פורח,

בארץ אהבתי מחכים לאורח,

שבע עלמות, שבע אמהות,

שבע כלות בשער.

בארץ אהבתי על הצריח דגל,

אל ארץ אהבתי יבוא עולה רגל

בשעה טובה, בשעה ברוכה,

בשעה משכיחה כל צער.

אך מי עיני נשר לו יראנו,

מי לב חכם לו ויכירנו,

מי לא יטעה, מי לא ישגה

מי יפתח לו הדלת":

---

ואני אומרת: אנחנו עם אחד, גם אם לכל אחד דעה משלו. ואם לא נשכיל 

לראות באמת את המאחד בינינו, את העובדה שכולנו אוהבים את הארץ הזאת ורוצים בטובתה, לא טוב יהיה כאן.

דליה