עד שימוג.

וישכך מסך הערפל הכבד.
מרתף אוניה, שורות, שורות,
מיטות ברזל. מזרון קש, שמיכה
דקה. האפלה כיסתה הגוף.
תנודות הספינה גרמו קבס.
ריח מלוח. ריח קיא ובכי.
החושך ליטף הפנים התמימות
שאון הים הרטיט לבבות רכים.

מהרהר, 'מה התרוצץ בראשם
של ילדים מובלים'?
הוא חשב על שטר עשר ריאל,
שאחיו הגדול נתן לו, "בשביל
מעטפות ובולים לכתוב הביתה",
אמר.
שטר דל, יחידי שהיה לאחיו,
נתן אותו לילד.
הילד לא שכח לו המחווה,
וגמל לו בארבעים שנות עזרה
וחסד, עד יום מותו.

'ילדים. אוניה. מולדת חדשה.
הורות, ילדים באים לעולם.
מזדקנים.
הפנים לאן? שאלה מטרידה,
שלא נשאלת.
אולי עכשיו - 'איש תחת גפנו,
ואיש תחת תאנתו?'
חשב, קיווה...