חסד נעורים

את שהיית איתי עשרות שנים, שתמיד התגאתי בך, שתמיד יצאת מהבית כתמונה מז'ורנל, נאה ומטופחת מסורקת ומאופרת שמה ליבך לפרטים הקטנים ביותר, לבושה בגדים תואמים שהחמיאו לך ולגזרתך החטובה, שדאגת שביתנו יראה נקי מכל רבב שהכל הבריק בו, שהיה מלא פרחים וירק וכל חפץ היה מונח במקומו, שהגשת מאכלים כיד המלך שהקדשת שעות להכנתם. שגידלת את ילדנו באהבה ובמסירות שאין שני לה ושהם היום נושא גאוותי.שהם עצמם הורים כעת נכדנו המקסימים מתנת אל.

את שאהבת אותי בדרכך ואני אהבתי אותך הדרכי. את ואני. וכל זה לא הספיק להמשך חיים משוטפים. כי ביננו לא היתה תקשורת. חיינו האחד לצידו של השני ולא ידענו לבטא רגש במילים, היתה ביננו מחיצה נסתרת ובלתי ניתנת לפירוק. קיר אטום בתקשורת.

אולי לא ניסיתי מספיק, אולי את לא ניסית, אך היה קיים המחסום בנסיון של גישור הפער שכל כך הפריע לנו. יודע את עצמי שאם אפשר היה להחזיר הגלגל אחורנית הייתי היום מנסה ולא מרפה מכך בכדי להציל את חיי נשואינו למרות ההבדלים המהותיים שביננו ,אפשר היה לנסות אך זה לא נעשה וחבל. לאחרונה בשיחה עם בננו שוחתי על משמעות הגרושין שלנו עליהם ועל הנכדים ולמרות שעברו מאז כעשרים שנים זיהיתי כאב ואכזבה בקולו והוא כבר בן 46 , לא ילד כבר..... אפשר היה לנסות אך זה לא נעשה.

היום יש לי את חיי. ואת פורחת בצל חברותייך (..גרושות כמוך) ממלאת יומך בינם לטיפול בנכדים המשותפים שלנו, ואני מביט בך וגאה בתיפקודך ואוהב ומאחל כי תחלימי מהצרה שניחתה עליך ותמשיכי להיות סבתא אהובה לנכדנו. ולא שוכח לך את חסד הנעורים.