חליל מילל בואדי 2 (המשך מפרק ה' ואילך)

המשך פרק ה' 

ערב אחד, אחרי הסעודה, אמרתי לאבא: "הישאר איתי קצת, אני רוצה לשוחח אתך" אבא הביט בי במבט מודאג ואמר: "אשכול, אני מוכן לשוחח אתך על כל נושא, רק על נעימה ויהוא אסרב לדבר אתך" שאלתיו: "למה?" והוא ענה לי: "כי שיחה שלי אתך בנושא זה תסכן את חייך" למראה מבטי המבוהל אמר לי אבא: "אשכול בני, זה חודשים רובצת עננה על הבית, עננה שקיצרה את ימיה של אימא שלך, ואני לא אתן שעננה זו תקצר גם את חייך. אני ואמך החלטנו, כמה שבועות לפני מותה, להציע לך שתתרחק מהבית ותבחר לך מקום מגורים אחר, שנינו העדפנו פרידה ממך על פני העמדת חייך בסכנה בקרבתנו, האם אימא הספיקה לומר לך זאת לפני מותה?" "כן", אמרתי, "אבל בפיה של אימא זה לא נשמע מאיים כל-כך". אבא אמר בעצב: "כן, אימא ידעה איך לדבר אתך והיא הייתה אמורה להסביר לך הכל. עכשיו כשאיבדנו אותה אני נאלץ לעשות זאת בעצמי ואני לא חכם כמוה, לא רך כמוה וגם לא גיבור כמוה, הנה נתתי לך להישאר כאן ולא אמרתי מילה כי קשה היה לי להיפרד ממך, אבל הגיע הזמן שאתגבר, ארוז מחר את מטלטליך וצא לדרך, המשך במשימתך והאלוהים יצליח דרכך". הייתי המום, ביקשתי לשוחח עמו כי חשבתי שעלי להסביר לו למה עלי לצאת שוב לדרך והנה התהפכו הדברים. שתקתי זמן רב עד שאבא ניגש אלי, חיבקני ואמר: "לעולם אל תישכח כמה אני אוהב אותך. האהבה היא המאפשרת לי לשלֵחַ אותך בני, זכור זאת". אמרתי לאבא, שעלי לגשת לחובב לפני צאתי לדרך, אבל אבא נבהל מאד מהרעיון שאלך לכפרו של חובב, הוא התחנן שאוותר על ביקור זה והבטיח, שהוא ידאג שחובב יידע שרציתי לבקרו. סמכתי על מילתו של אבא וויתרתי. הלכתי להיפרד מאחי, מנשותיהם ומבניהם, לא הייתי בטוח אם אזכה לראותם שוב.

פרק ו'

עם שחר יצאתי בדרכי חזרה לשילה. שלא כדרכי לא הסתכלתי ימין ושמאל ראשי היה רכון אל אדמת הדרך בה הלכתי, הייתי עצוב כל-כך והרגשתי בדידות, שלא ידעתי כמותה מעולם. רוח קלה נשבה בשערי וסרקה אותו שוב ושוב, נעימה דיברה אלי בדרכה המיוחדת, פניתי והתיישבתי לצד הדרך וסוף סוף פרצו הדמעות שחנקתי כבר זמן רב, הרגשתי כאילו נעימה מחבקת את כולי, מרגיעה ומנחמת עד שיבשו דמעותיי וחזרה התקווה לפעם בי. קמתי והמשכתי בדרכי.

הגעתי לביתו של עזריהו כשנטתה השמש לערוב, עזריהו שמח לראותני ובשמעו את המוצאות אותי חיבקני ברוך ואמר לי: "ראה בביתי את ביתך עד שתמצא את דרכך" ואני אמרתי: "תודה 'איש החסד' אני מקווה שלעולם לא אאכזב אותך". חזרתי לשקוד על לימודֵי שפתה של נעימה. מהר מאד קניתי לעצמי מיומנות מספקת לשיחה על כל נושא.

יום אחד בשעת שיחתי עם עזריהו בשפתה של נעימה רשמתי שאלה על האדמה, שאלתי הייתה: "מי היו העדים בשעה שהזקנים בשער דנו בעניין נחלת יהוא?" עזריהו הביט בי שעה ארוכה, ראיתי שהוא נועץ עם עצמו מה לענות לי. בסופו של דבר הוא אמר: "יבוא יום ואספר לך, כרגע זה מוקדם מדי". התפרצתי בכעס ואמרתי דברים שלא הייתי צריך לומר, תשובתו של עזריהו הייתה מתונה, הוא נתן לי להבין שהוא יודע מנין נובעת ההתפרצות שלי ואחר-כך סיכם, ענייני כתמיד: "יהיה עליך להתאפק, לא אקבל התפרצות כזאת שוב."  הבושה שחשתי הכאיבה לי ממש וחוץ מ"סלח לי" לא יכולתי להוציא הגה. רק עתה הבנתי עד כמה מרטו האירועים האחרונים את עצבי. גם געגועי לנעימה היו קשים מנשוא. גופי כמה אליה, נפשי צמאה אליה, רכנתי אל האדמה ורשמתי נעימה, נעימה, נעימה, בשפתה. עזריהו הסתכל במה שרשמתי ואמר: "אשכול, לא רחוק היום בו יתבררו לך דברים רבים, חלקם יגרמו לך צער רב וחלקם יסופרו לך על-ידי נעימה עצמה", קפצתי ממקומי ושאלתי אותו בלחש: "אתה יודע איפה היא?" הוא הנהן בראשו. ניסיתי לומר משהו, אך במקום דיבור יצאה נהמה מגרוני. עזריהו צחק ואמר: "אלה מילים כדרבנות" ואני לראשונה מזה חודשים רבים צחקתי מעומק לבי.

פרק ז'

איש לוי היה בשכם ושמו אַדָּר ודרכו הייתה כדרך הלוי "האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע"* איש ריב ומדון היה מנעוריו. מהיר לכעוס ומהיר להרים יד על רעהו. כבר בנערותו היה מציק לבעלי האדמות שבסביבה, שכן משפחתו, כמשפחה לשבט לוי, לא זכתה בנחלה והוא ראה זאת כעלבון גדול. הוא היה דורש ממשפחתו לצאת ולהשתלט על נחלתו של מי מישראל בכוח וסירב לקבל הסברים בדבר מעמדו הרם של שבט לוי במסורת ישראל. בן סורר ומורה היה אדר להוריו, אבל הם אהבוהו ולא עלה בידם לתקן את הפגום בו. כשבגר עזב את משפחתו במטרה למצוא דרך להסיר מעל עצמו את מה שנראה היה לו כקללה, הוא לא היה מסוגל לשכוח את קללת יעקב אבינו על שבטו.* אפילו ברכת משה  רבנו לשבט לוי*, לא פייסה אותו. פגע רע היה האיש, בכל מקום אליו הגיע. אנשים ריקים ופוחזים התלקטו אליו והיו יוצאים עמו במטרה להערים על הבריות, לשדוד ואפילו מרצח לא משכו ידם. בקרב חבורת הריקים נקרא אדר בשם: בֶּכֶר הָאֶפְרָתִי, כפי שהציג עצמו בפניהם. חבורתו של בכר האפרתי מצאה לעצמה כר נרחב לפשעיה ולזדונה בבית-אל ובסביבתה.

יום אחד עבר בדרכם אדם בשם יגאל, חבורת הריקים החלה צועדת בעקבותיו תוך שהם מלגלגים לו ושמים אותו לצחוק. יגאל זירז צעדיו והגיע עד פאתי בית-אל שם תפס אותו בֶּכֶר ושאלו לשמו ולמקום מגוריו. יגאל ביקש ממנו שיניח לו, כי אישה לו וילדים ועליו למהר ולחזור אליהם. "שמי בכר האפרתי", אמר לו אדר, "הנה הצגתי עצמי בפניך, למה לא תציג גם אתה את עצמך בפני?" יגאל, שהיה מבוהל מאד, שאל: "במה אוכל להפיס דעתך כדי שתשחררני?" והוסיף: "הנה קח את כל כספי והנח לי ללכת לדרכי", בכר צחק ואמר לו: "חלק בנחלתך אני רוצה, אמור לי היכן אתה גר וָלא, אתה שם נפשך בכפך". יגאל, שחשש לבני משפחתו, סירב ואנשיו של בכר כפתו את ידיו ושלשלו אותו לתוך בור עמוק בשדה, הרחק מכל עין רואה או אוזן שומעת. יום רדף לילה ולילה  רדף יום ויגאל שוכב  בבור ללא מים וללא מזון. ביום השלישי איבד את הכרתו.

כשהתעורר יגאל מצא עצמו בביתו, ואשתו ובניו הגדולים יושבים סביבו. בניו סיפרו לו שכאשר בושש לשוב הביתה החלו דואגים לו ובמשך שלושה ימים ולילות חיפשו אחריו עד שהגיעו לבית-אל, שם חלף על פניהם בחור צעיר והפטיר בלחישה: "חפשו בבורות שבשדות" וכך מצאו אותו מתעלף בבור והביאוהו הביתה. מאז חלפו יומיים והם שמחים לראותו מתעורר ושב להכרתו כעת. יגאל שאל: "מישהו ראה אתכם נושאים אותי הביתה?" על כך ענו לו בניו שאדם בשם בכר האפרתי פגשם ושאלם מה קרה והם סיפרו לו. יגאל אמר לבניו לצאת מיד ולגדר כל חלקה פרוצה, לתמיהתם אמר להם: "אנחנו כולנו וגם נחלתנו נמצאים בסכנה גדולה." לפני שיצאו למלא אחר דבריו אמר להם: "אל תגידו מילה לאיש על מה שאמרתי לכם כרגע וגם אם תפגשו את אחיכם הצעיר הימנעו מלדבר איתו על-כך כי עדיין צעיר הוא ופזיז". אחר הדברים האלה היו בני המשפחה שומרים ביום ובלילה על נחלתם עד שעבר זמן רב. הרוחות נרגעו והדריכות התפוגגה.

בוקר אחד השכים יגאל קום ויצא מביתו כדי לבדוק את הרחלות שנשאו ברחמן טליים. החשכה עדיין כיסתה על הכל והנה, מבין הכבשים הרובצות, קם אדם, ניגש אליו ואמר: "אני רואה שניצלת מהבור, אל תנסה לצעוק כי הנה הסכין בידי וממנה לא תינצל. הקשב לי היטב, אני רוצה לגאול את נחלת יהוא ואתה תעזור לי בכך כי קרוב הוא לך. אם לא תשתף עמי פעולה גורל נחלתך יהיה כגורל נחלתו וגורל בניך ובנותיך יהיה כגורלו וכגורל בִּתו". יגאל לא ניסה להימלט, גורל אשתו, בניו, בנותיו ונחלתו היו לנגד עיניו ואז הוסיף בכר ודיבר: "אני יודע על אהבת בנך לנעימה, אינני חושב שהיא נותרה בחיים, אבל אם אכן כך קרה ובנך ימצאנה וינסה להינשא לה, ובכך לקנות לעצמו זכות על נחלת יהוא, אדאג לקצר את ימיו ואת ימי אהובתו, אל תחשוב שיקשה עלי הדבר, הן מצאת כבר פעם אחת את בנך מתעלף על הדרך, לא החום והצימאון גרמו לכך, אחד מאנשי הטיל אבן בראשו, לכן התעלף". יגאל הנחרד לא ראה דרך להציל את משפחתו מאימתו של בכר ואמר: "אשתף עמך פעולה בתנאי שתישבע לי שלא תיפול שערה משערות ראשם של ילדי ואיש לא יפגע באישתי, ותוסיף ותישבע שלעולם לא תיפגע בנחלתי", "יהא כך, הריני נשבע", אמר בכר, "אם תעיד בפני הזקנים, אשר בשער העיר שילה, שקרוב אני מכל אדם אחר ליהוא ותַקנה לי בכך את הזכות לגאול את אדמתו, לא אגע בך או במשפחתך לרעה ואני וכל אנשי נדאג שאיש לא יזיק לנחלתך".  יגאל הניח, שממילא לא תהיה עדותו בעלת ערך כי נחוצה עדות של שני עדים, אבל התברר שהאדם הצעיר, ששלח את בניו להצילו מהבור, אחד מחבורת הריקים הוא וגם הוא קרוב משפחה של יהוא. זקני העיר, שהאזינו לעדות השקר של שני העדים, לא חקרו יותר מידי ולא דרשו ופסקו שבכר האפרתי הוא בעל הזכות הראשונה לגאול את אדמת יהוא. עזריהו, שהיה נוכח במקום והכיר היטב את יגאל, הבין שמשהו נורא קרה אם יגאל מעיד עדות שקר, לכן העדיף לשתוק תוך שהוא נשבע לעצמו לרדת לחקר האמת מאוחר יותר.

* דברים ל"ג 9

*  בראשית מ"ט 5-7

*  דברים  ל"ג 8-11

פרק ח'

בוקר אחד יצאתי, כהרגלי בזמן האחרון, להתאמן בשפתה של נעימה, להפתעתי מצאתי שכל פיסת הקרקע שיועדה לאימונים מלאה בסמלי אותה שפה. למעלה היה כתוב: "קרא זאת אשכול", חשבתי שהדברים נכתבו לצורך אימון אבל כשהגעתי לשֵׁם יגאל הבנתי לחרדתי, שאין זה סתם סיפור אלא זה סיפורו של אבי ושזאת הדרך בה בחר עזריהו לספר לי את הדברים הקשים, שאכן, כפי שאמר, גרמו לי צער עמוק ואימה גדולה אחזתני. אם אבי העיד עדות שקר, אני יכול לתאר לעצמי מה רבה אימתו. חלק מתעלומות השנה האחרונה על אירועיה הקשים נפתרו כעת, אך לא רווח לי להפך, דאגותיי עָצְמוּ מאד. התחלתי מתכנן כיצד אוכל לעזור לאבא. במצב זה מצא אותי עזריהו. הוא אמר לי מיד, שלא אעלה בדעתי לחזור הביתה, "כל פעולה שלך כרגע יכולה רק להוסיף על מצוקות אביך" אמר לי והוסיף: "אני יודע שהוא הורה לך להקים לך בית ונחלה רחוק  מביתך כדי להבטיח אותך מידו המאיימת של בכר האפרתי, וחוץ מזה חשוֹב על נעימה, אם אתה באמת ובתמים אוהב אותה, עליך לזנוח כל מחשבת נקם. השתדל להביט קדימה, אל חייכם המשותפים, זכור, לא יהיה לה מגן אחר מבלעדיך". נעימה, לא הייתי מאמין שיש בעולם משהו שעלול להסיח דעתי ממנה אפילו לרגע, והנה גברו עלי הזעזוע והדאגה למשפחתי ודעתי הוסחה. נאנחתי ואמרתי לעזריהו שאני מרגיש כאילו זקנתי בעשרים שנה. עזריהו טפח על כתפי ואמר בחיוך: "לא ירחק היום ונעוריך ישובו לפרוח, נפשה של נעימה יוצאת אליך ואתה כבר שולט בשפתה המיוחדת, ברור לי עכשיו, שרצונך לשאת את נעימה איננו רק גחמת נעורים. עלינו למצוא דרך להגיע אליה יחד אבל לחוד והעיקר, בסתר. אני, וגם אתה יודעים, שנשקפת לה ולך סכנה ברגע שתהיו באותו מקום, לכן כדאי שננהג בזהירות". בבוקר הלך עזריהו לשוק, הוא חזר עם סל מלא במצרכי מזון. לא יכולתי להתאפק ושאלתי: "ראית את נעימה?" עזריהו השתיקני ואמר: "אשכול, עליך להיזהר, אל תדבר עליה, אפילו לא איתי", הוא לחש לי: "כיון שהסכנה אורבת לשניכם אני רוצה לזרז את תהליך הנישואים שלכם כדי שתוכלו להתרחק מכאן יחדיו מהר ככל האפשר, אני אפגיש אתכם כשאגמור להכין את כל הנחוץ לנישואיכם ויום הפגישה שלכם יהיה גם יום החתונה אם זה מקובל עליך" אמרתי לו: "אני סומך עליך בעיניים עצומות ולקחת לי את נעימה לאישה זו משאת נפשי". המחשבה שעזריהו יודע איפה נעימה ופוגש בה לפעמים ריגשה אותי מאד וגעגועי גברו כמעט ללא נשוא, אך נאלצתי לכבוש רוחי ולתת לעזריהו להחליט מתי ואיך ניפגש, מתי ואיך נינשא. חלפו יומיים, שנראו לי ארוכים מאד וביום השלישי יצא עזריהו בבקר וחזר זמן קצר לאחר מכן ובידו קלף מגולגל, הוא אמר לי: "אתה זוכר כיצד עקבת אחרי משער העיר?" הנהנתי בראשי. הוא הוסיף ואמר לי: "אני יוצא עכשיו, עקוב אחרי עד שאצא מהשכונה ואז צא מהבית והמשך לעקוב אחרי ממרחק, חשוּב שאיש לא יבחין שיש קשר בינינו. כשאעצור עצור גם אתה ועקוב ממרחק אחר מעשי, ברגע שאעלם גש לאותו מקום ועשה בדיוק מה שאני עשיתי, אל תשתהה אבל גם אל תרוץ, לך בנחת". עזריהו יצא כשסל המצרכים והקלף המגולגל בידו. עקבתי אחריו, כפי שהורני, להפתעתי הוא הגיע אל בית קטן ומוזנח, שאותו הכרתי מהמעקב הקודם שלי אחריו, ראיתיו ניגש לדלת הבית השלישי ומושך שתי משיכות בְּסרט, שהיה נעוץ בדלת, מפסיק ומושך שוב, רק פעם אחת. הדלת נפתחה והוא נכנס פנימה במהירות כזאת שלא הצלחתי לראות מי פתח לו את הדלת. יצאתי בעקבותיו, הגעתי לדלת ונהגתי כמותו. הדלת נפתחה ונעימה עמדה שם, יפה משזכרתי, היא תפסה בידי, משכה אותי פנימה וסגרה את הדלת במהירות. מצמצתי בעיני בעברי מן האור המסנוור אל החדר המוצל. כשעיני הסתגלו לצללים ראיתי ארגז מלבני עומד על ארבע רגליים באמצע החדר והוא מלא גרגרי עפר דקים ובו כתוב בשפתה של נעימה: "אשכול-הכופר* אתה לי אהובי. אל תעוררו את האהבה עד שתחפָּץ", שמתי ידי הרועדת בידה של נעימה ורשמתי: "מים רבים לא יוכלו לכבות את אהבתי לך".  עזריהו הוציא את השטר המגולגל וקרא בלחש את  הכתוב עליו: "הרי את נעימה בת יהוא מקודשת לי אשכול בן יגאל בשטר זה", הוא נתן לי את השטר ואמר: "אני הולך להביא עֵד שני" ויצא. הוא חזר כעבור זמן קצר עם ידיד קרוב שלו, שניהם חתמו שמותיהם על השטר ועזריהו לחש לי: "מסור לנעימה את השטר כך ששנינו נראה אותך עושה זאת ואמור לה הרי את מקודשת לי בשטר זה. אחרי כן רשוֹם זאת בשפתה על שולחן העפר", כך עשיתי כשקולי רועד מהתרגשות אבל ידי הרושמת יציבה ובטוחה. חיוך גדול היה נסוך על פניה של נעימה ועיניה היפות זרחו, נשקתי לה וסוף סוף זכיתי לחבקה ולקבל ממנה חיבוק. זמן מה עמדנו כך חבוקים עד שעזריהו וחברו החלו שרים חרש שירי חתונה, פתחנו קנקן יין מִסלו של עזריהו, שתינו כולנו ונעימה הפתיעה אותנו במיני ממתקים. שמחה גדולה וחרישית שרתה על חתונתנו בבית הקטן, ששימש זמן רב מסתור לנעימה. כשעזריהו וידידו הלכו, קירבתני נעימה אל מצע השינה שלה וזמן רב התוודענו זה לזה בק&