עת לבכות.
מחפש טכנאי מזגנים בפנקס טלפונים ישן,
מספרים רצים... לא מוצא טכנאי.
הו הנה מספר מוכר. 'אלי - אשדוד'.
'אלי? קרוב משפחה, בן דודתי'
שנים שנותק הקשר החם בינינו.
דמותו קופצת מול עיניי, גבר חסון,
איש מקצוע. קצין מכונות בצי הסוחר.
ילדותו בעוני, נאבק ועלה מן הבור.
אלי, איש אשכולות,
מתעורר געגוע - מחייג אליו.
צלצול ועוד צלצול, רביעי, חמישי...
מעבר לקו, קול אשה: "כן, מי זה?"
'שלום, אני משה, קרוב משפחה של אלי'.
"אהה, אני טניה, אשתו. רגע אקרא לו".
"אלי, אלי, אלי... תרים את הטלפון".
אחר רגע ארוך שפופרת מורמת.
"הלווווווו', קול נכאים לוחש, "מי זה?"
'אלי, זה אני משה בן דודתך.
מה שלומך, אלי?"
"הוווווו... אני חולה"
'מה קרה אלי?'
שתיקה... אחר, "אני בן שמונים, זקן"...
'אלי יקירי, זיקנה זאת לא מחלה',
'נושך שפתיי, 'למה אמרתי?
לא הייתי צריך להגיד'.
דממה, אחר רגע ארוך.
"מה שלום אחיך, ז'אק... דוד?".
'אלי יקירי, ז'אק ודוד נפטרו מזמן'.
מעבר לקו, בכי חרישי.
"אני אוהב אותך משה, שלום... שלום..."
'שלום אלי יקירי, שלום...'
אלה הם החיים.
טוב שיש גם זיכרונות יפים, משמחים.
בריאות ונועם. רות (פרח).