אשרי חליתי במיאסטניה גרביס! (סיפור בהמשכים)

אל תבהלו מהכותרת. לקחתי אותה בהשאלה מהשורה המפורסמת מתוך "מוטל בן פייסי החזן" של שלום עליכם, שכתב "אשרי יתום אני" לאחר שאביו נפטר. (ב-1967 סשה ארגוב הלחין, ומייק בורשטיין שר בקולו המיוחד).

רוצים להיזכר בנוסטלגיה? הקליקו כאן על הקישור לשיר.

והנה טעימה קטנה מהפזמון:

"אשרי יתום אני / יתום מאבא ז"ל / דלפון וגם עני / ובכל זאת בר מזל.

כי יש שמחה ותום / אך בעולם זועם / צריך להיות יתום / כדי לזכות בהם."

אז על אותו משקל – אובחנתי עם מחלה נדירה. נעזוב רגע את השם שלה, כי מה שאני הולכת לשתף כאן נכון לכל מחלה, וגם לכל בית חולים בארץ, למרות שאצלי האירוע התרחש ב'שיבא', שהוא מהמובילים בעולם. אז אם בארזים נפלה השלהבת, מה יגידו איזובי הקיר?

למה אני כותבת את הפוסט?

כי קיבלתי את האבחנה שלי ב"שמחה ותום", ממש כמו בשיר. הרגשתי ברת מזל, עד שה"עולם הזועם" שלנו, התגלה לי בכשליו.

בואו נקרא למחלה האנונימית הזו "חש" (קיצור של חולשת שרירים). האבחנה שלה מילאה אותי בשמחה, פשוט כי היא הגיעה אחרי יותר משנה שבה אני מתלוננת שאני מתפרקת: מתקשה בהליכה, סובלת מראייה כפולה, ועוברת תלאות – עד שסוף סוף כל הסימפטומים התחברו למחלה אחת מוכרת. פתאום יש אבחנה! תודה לכם, הרופאים.

והאבחנה הזו מגיעה עם תרופה. כבר מהכדור הראשון הרגשתי שינוי לטובה. איזו שמחה!

וכאן נכנס גם ה"תום" – התמימות שבחידוש, וחוסר הידיעה לגבי מה שמחכה לי בהמשך הדרך.

ואז פגשתי את "העולם הזועם" - לפי מילות השיר:

מיד ביום השחרור (שהיה גם יום האבחנה), התחלתי לראות את הכשלים במערכת. ומכיוון שאני לא טיפוס ששותק, כבר הספקתי לכתוב לרוקחת של בית החולים, להתכתב עם שירות הלקוחות של בית החולים, ולאחרונה אף שלחתי מכתב ארוך ומסכם להנהלת שיבא. מניתי שם את כל הכשלים, וגם הצעתי פתרונות (אם רק ירצו ליישם).

נכון שעוד לא קיבלתי מענה, ואין לי ציפיות גבוהות, אבל חשוב לי להזהיר אתכם, הקוראים. אז אם עדיין לא ברחתם, קבלו את הפרק הראשון: כשל התרופה במחסור. או במילים אחרות – איך לא ליפול בפעם הבאה שמשחררים אתכם מבית חולים.

הכשל: "לכו הביתה, ובהצלחה עם המלאי"

• בבוקר: הגיעה האבחנה.

• לקראת צהריים: השיחה עם הרופאה.

• בשעה 15:00: תרופת הפלא נמסרה לי לבליעה, מלווה בהסברים מפי אחות ממהרת בסוף משמרת.

נשלחתי הביתה עם מרשם נייר ביד, אבל בלי אף כדור לשישי-שבת.

אחרי זחילה מורטת עצבים בפקקים של יום חמישי על כביש 6 צפונה, הגעתי הביתה. הבן שלי מיד עדכן אותי שבשום בית מרקחת פרטי בסביבה אין את תרופת הקסם הזו, שכבר ידעתי שעושה לי כל כך טוב.

שלחתי את החתן החמוד שלי לסופר-פארם באור עקיבא, כי באינטרנט היה כתוב שיש להם מלאי. כשהגיע, הרוקח הסביר לו בעצב שזה כנראה טעות במחשב, או אולי מלאי של פגי-תוקף. בשורה התחתונה: אין להם למכירה אף כדור!

יופי נחמה. ככה עושים?! שולחים מטופל הביתה בלי אף כדור? אתם לא יודעים שהתרופה חסרה בשוק? 

כאן נכנס הטוויסט: אני בעוונותיי רוקחת. עד לאחרונה עוד עבדתי בדלפק כפנסיונרית. הסיטואציה הזו קרתה לנו כל יום, כמה פעמים במשמרת – מטופלים מגיעים ישר מבית החולים הקרוב עם מרשמים לתרופות קריטיות, ולנו פשוט אין...

• לפעמים נגמרה במקרה באותו בוקר.

• לפעמים יש הפסקת שיווק ידועה שמשרד הבריאות הודיע עליה מראש.

• ולפעמים, סתם בגלל חג או עיכוב, המשלוח מהקופה לא הגיע.

  לא חשוב למה – לנו אין!

בירור נוסף באתר של "מכבי" העלה שבסניף המקומי של מכביפארם יש תחליף גנרי. אבל השעה הייתה כבר אחרי שבע בערב, והסניף ייפתח שוב רק מחר, יום שישי בשמונה בבוקר.

וזה, חברים, היה הפרק הראשון בסאגה שהתחילה ב"אשרי יתום אני" ונגמרה במסקנה הבאה: יש תרופות שרק בתי חולים מחזיקים (כמו המסטינון 30 מ"ג שלי), יש תרופות שרק בקופות מסוימות תמצאו (כמו התחליף של ה-60 מ"ג במכבי), ויש תרופות שיש בהן מחסור זמני בשוק. הרופא המסכן שמשחרר את החולה? הוא לא יודע, לא מודע, וגם לא ממש פנוי כדי שיהיה לו אכפת.

אז מה אני מציעה? (הצעות לפתרון להנהלות בתי החולים)

• פתרון א' – סנכרון עם משרד הבריאות: שכל בתי החולים בארץ יעשו מאמץ קטן, יתחברו לאתר משרד הבריאות, לקישור שכאן, ויוסיפו בקטלוג התרופות שלהם התרעה אם התרופה מוגדרת כרגע ב"מחסור בשוק". כך הרופא והמטופל ידעו מראש למה לצפות. 

• פתרון ב' – התחברות למלאי הקופות: לחבר את מערכת השחרור הרפואית למערכות המלאי של קופות החולים (כל מטופל לקופה שלו). הרופא יקבל התרעה מיידית אם התרופה לא במלאי של "מכבי" למשל, או אם יש רק תחליף. נכון, אני יכולה לבדוק את זה לבד באפליקציה, אבל תאמינו לי שבתור מאובחנת טרייה שנחתה עליה פצצה – זה ממש לא היה בראש שלי באותו רגע.

• פתרון ג' – נוהל "ערכת שחרור": בקשה חמה מכל בתי החולים – אל תשחררו מטופלים הביתה בסוף השבוע בלי מלאי תרופות חיוניות לפחות ליומיים קדימה! כמה זה כבר עולה לכם? תסגרו את החשבון מול הקופות אחר כך, אבל לפחות תרוויחו "רצף טיפולי" עבור החולה. לא שווה?

עד כאן הכשל הראשון, ויש עוד המשך...

נתראה בפרק הבא, ושוב – אל תשכחו לזמזם את מייק בורשטיין.