מהי מטרת החיים לפי סיפורי הבריאה

פרשת "בראשית" - חטא גן העדן וייעודו של האדם

בשבת זו נפתח סבב חדש של קריאת התורה, וכמובן שאנו פותחים בפרשת "בראשית",  העוסקת בין השאר בפרשת בריאת האדם, בחטאו ובגירושו מגן העדן.

סיפורי התנ"ך, ובמיוחד אלו של תחילת ספר "בראשית" הם מיתוסים. הם רוצים להנחיל לנו השקפה על האדם ועל השאלות הקיומיות שלו, מעבר לזמן בו נכתבו, וכך יש להם משמעות על-זמנית לכל חברה.

לשם מה קיים האדם שואלת "פרשת בראשית" ? האם האדם נולד כדי לשרת משימות חיצוניות לו, או אולי הוא נולד כדי לעמוד במערכת כללים נעלים וזהו מבחנו?  או אולי מימושו העצמי, טובתו ורווחתו הן מטרת קיומו? על שאלות אלו נועדה לדעתי להשיב פרשה זו.

מן המפורסמות הוא כי לאדם לפי תפיסת ספר בראשית מקום גבוה מאד בסולם הנבראים. עליו, ורק עליו, נאמר כי "בצלם אלוהים ברא אותו" (בר' א, 27).לפי חז"ל, כבוד האדם והדרישה ליחס מוסרי בין אדם לאדם מבוססים על עובדה זו.

אך אנו נתרכז בשאלה מהי המטרה בבריאת האדם לפי תפיסת מחבר הסיפור בפרשה זו.

ובכן לפי המסופר בפרק א', מיד כשעלה במחשבתו של הקב"ה הרעיון ליצור יצור בצלמו ובדמותו, הוא אומר במפורש לאיזה צורך יברא האדם: " נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, וירדו (ישלטו) בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה למינה..." (שם, 26). במילים אחרות הקב"ה, הועיד לאדם את תפקיד הניהול והשלטון בעולם החי אשר הוא ברא. זהו תפקיד  נכבד, אבל בהחלט שייך לתפיסה משימתית, הרואה באדם אישיות שנועדה לשרת משימות גדולות אך חיצוניות לו.

גם בפרק ב' אנו רואים כי האדם נברא למטרה חיצונית לו, לצרכי עבודה, או לצורך התיישבותי, (ממש כמו בתקופה החלוצית של הקיבוץ). האדם נברא לצרכי עיבוד ושמירה על גן-העדן: "ויקח ה' אלוהים את האדם ויניחהו בגן- עדן לעבדה ולשמרה" (ב, 15).

האם אין בכלל דאגה לאדם כפרט, לטובתו, לרווחתו, בסיפור הזה?

ישנה, אבל היא בעלת אופי פטרנליסטי. ה' דואג לכל צרכיו החומריים. יתר-על-כן, דאגתו של האל לאדם באה לביטוי בעיקר בניסיונותיו למצוא בת זוג לאדם, לאחר שהגיע למסקנה כי "לא טוב היות האדם לבדו" (ב, 18). ה' מעביר לפניו את כל עולם החי, ומשהאדם אינו מוצא שם את זיווגו, אלוהים מפיל עליו תרדמה ומבצע בו ניתוח מופלא שבסופו הוא יוצר לו בת-זוג אנושית. לכאורה יש כאן דאגה לנפשו של האדם, לרווחתו הפנימית, אך על כך מעיבה חסימת הדרך ל"עץ הדעת טוב ורע", שהיא בעצם חסימת הדרך להתפתחותו של האדם. האדם נידון לחיות בקבעון, בחיים של דשדוש במקום.

ואכן האדם (או אשתו, וזה לא משנה לענייננו), אינו מסתפק במה שניתן לו. יש אומרים שניתן לו לא מעט: תבונה, שלטון על החיות, גן לעבד אותו, (עבודה לא קשה), כל פירות הגן, קירבת ה' וכו'. אך נפשו חושקת בפרי "עץ הדעת" שמסמל את כל מאווייו ותשוקותיו של האדם, (ביניהם דעת ומוסר):"ותרא האשה כי טוב העץ למאכל, וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל" (ג, 6). האדם מעונין במימוש עצמי. הוא רוצה להתפתח, לחוות חוויות נוספות, להשכיל,הוא רוצה לחוות את כל החוויות שהפוטנציאל האנושי מאפשר. ידוע כי גוי אחד שאל את הרמב"ם, הכיצד זה שדווקא כאשר האדם מרד בקב"ה הוא השיג את מעלתו כאדם.

לדעתי,"חטא גן העדן" והעונש עליו, הם המסר הדתי של כל הסיפור הזה: האדם נברא, על-מנת לשמור על החוקים שהאל מצווה עליהם, וכאשר הוא נכשל בשמירתם, עונשו חמור ביותר - הוא מגורש מגן-העדן וחסות האל נלקחת ממנו. אבל לי קשה להשלים עם מסר כזה.

נראה לי שהמאבק בין שלושת התפיסות של ייעוד האדם, רלוונטי גם היום. התפיסות האלו נאבקו ונאבקות ביניהן גם בתנועה הקיבוצית. לפי התפיסה הראשונה ששלטה בתקופה החלוצית של התנועה הקיבוצית, "אנו באנו ארצה" כדי לשרת את המפעל הציוני והסוציאליסטי – לשרת מפעל גדול זוהי "ההגשמה" האמיתית.

לפי התפיסה השניה, השלטת עד היום,  אצל רבים בתוכנו, חיי קיבוץ, הם קודם כל חיים לפי כללים.  להיות "קיבוצניק טוב" זוהי מטרת החיים.

התפיסה השלישית, האומרת כי מימוש עצמי הוא מטרת החיים, חדשה יחסית בקיבוץ, ונאבקת על קיומה ושילובה בין שתי ההשקפות האחרות.

מה ההשקפה הנכונה לדעתי?

לדעתי צריך להיות שילוב של שלושתן בייעוד של האדם, או ביתר פשטות בהשגת אושרו של האדם, ושל כל אדם, לאו דווקא בקיבוץ. צריך להיות משולב באיזה פרוייקט לאומי או חברתי כללי.

כך גם חיים ללא כללים לא ייתכנו בכלל, כי האדם ייתקל כל הזמן בבני חברתו, וחייו יהיו מלאי סבל. מעבר לכך, לחיות לפי כללי החברה זהו גם סוג של אתגר, וגם לחיות לפי כללים שקבעת לך , זהו דבר נעלה בעיני, סוג של כיבוש היצר, החשוב ביותר לאושרו של אדם.

התפיסה השלישית האומרת כי ה"מימוש העצמי" הוא הדבר החשוב בחיי אדם, אף היא מקובלת עלי,וקשה לקבל את חייהם של הרבה אנשים מהדור הראשון והשני שויתרו על התפתחות אישית למען הקיבוץ.