מיכל ומיכאל

מיכל ומיכאל

לפני שעה הודיעו לי כי מיכאל מת מדום לב. הוא היה רק בן 58 ואני הייתי מאוהבת בו לפני 30 שנה. היום אני נשואה באושר לשמעון, ויש לי שלושה ילדים מוצלחים, אבל למיכאל נשאר תמיד מקום בלבי. בעלי נסע ללימודים הערב, והזכרונות עלי ועל מיכאל מציפים אותי.

הייתי חברה בקיבוץ קטן, של כ-50 חברים, בהרי ירושלים. לחיות בקיבוץ כל-כך קטן, אין זה קל כלל, ולרווקה זה קשה על אחת כמה וכמה. אני הייתי בוגרת גרעין של "השומר הצעיר" ורבים מהגרעין שלי היו עדיין בקיבוץ. אבל במשך הזמן רובם התחתנו והקימו משפחות.

אני השתוקקתי להתאהב במישהו, אך מספר הגברים בקיבוץ הפנויים או הבאים בחשבון היה  כמעט אפסי, וגם לא הגיעו גברים חדשים. הייתי די מיואשת לאחר שנים שלא הייתה לי מערכת יחסים משמעותית. אמנם הייתי מטפלת תינוקות ופעוטים מוערכת בקיבוץ, והיו כמה משפחות של חברי הגרעין, שאהבו לארח אותי, אבל אני הרגשתי שאני "יוצאת דופן". רציתי כל-כך בחבר "מתאים" ולא הבנתי מדוע רק אני לא מצליחה למצוא חבר כלבבי. הבנתי שזה בגלל בישנותי, אבל לא ידעתי איך להתגבר עליה.

יום שבת אחד, בשבתי ליד חלון חדרי , לבד כרגיל, מתבוננת כהרגלי בחיים הרוחשים בחוץ, ראיתי אותו הולך על השביל לפני ביתי מלווה ע"י חבר אחר. החבר שאל אותי היכן אפשר למצוא את כרמלה האחות של הקיבוץ. בעודי מסבירה להם היכן היא גרה, הסתכלתי על הזר. ראיתי לפני בחור שנראה "חנון" בלשון של היום. את גילו אמדתי סביב -30. הוא היה קצת שמנמן, ולבוש באופן גלותי. ראו עליו שהוא עולה חדש, לא משלנו. תהיתי מי זה יכול להיות שמחפש את כרמלה? זה היה אירוע בקיבוץ הקטן והנידח שלנו כשהופיע גבר בלתי מוכר, והרגשתי סקרנות וענין כלפי האיש הזה.

לאחר כמה ימים התיישבנו אני וחברתי הטובה לאה עם אותו בחור, לארוחת צהריים בחדר- האוכל. בארוחה זו נודע לי כי שמו מיכאל (כמעט כמו שמי – מיכל), והוא עולה חדש מסקוטלנד. שם הוא למד רפואה ועכשיו הוא בא לקיבוץ כרופא משפחה של קיבוצנו ושל עוד כמה ישובים באזור. גילו היה 26, ממש כגילי, הוא בא ממשפחה ציונית, ואחותו גרה עם משפחתה בירושלים. העברית שלו הייתה מאד צולעת, הוא היה די שמנמן, בקיצור לא הטיפוס שאני יכולה להתאהב בו. מכל מקום באותה ארוחה התגלה כי יש לבחור הומור "לא נורמלי". הוא סיפר בדיחה אחר בדיחה, כולן מצחיקות להפליא, וזה הקסים אותי.

בימים ובשבועות הבאים, לאה, אני ומיכאל הפכנו לחבורה, שכל הזמן בילתה ביחד. שלושתנו היינו רווקים, בקיבוץ שרובו מורכב מזוגות, החברותא הזו עשתה לנו טוב. מהשיחות אתו למדתי שהוא קיבל חינוך מאד "גברי" בסקוטלנד. הוא למד בפנימיות רק עם בנים. הבנתי שחברה ממש עוד לא הייתה לו, אבל הוא התגאה בכך ואמר תמיד: "הרבה ניסו לצוד אותי, אבל מכולן הצלחתי להתחמק". הוא היה ביישן ואני הייתי ביישנית, ונראה היה כי כלום לא יקרה ביננו.

אבל לאט לאט התחילו להגיע רמזים מחברות שלי כי הוא מסתכל עלי. אני לא האמנתי. חשבתי שהוא מסתכל יותר על חברתי, שהייתה טיפוס מוחצן עם גברים, ומלאת חיים. יום אחד כשישבנו על הדשא, מיכאל קם ואמר כי הוא צריך לנסוע לצומת הקרובה לתדלק את רכבו. אחת הבנות ביקשה שיקנה לה שם שוקולד מסוג מיוחד (הוא היה בעל הרכב היחיד בקיבוץ). מיכאל הסתכל עלי ואמר: "אז שמיכל תבוא איתי, כי אני לא מתמצא בסוגי שוקולד". לא הייתה לי סיבה להתנגד. זה נחשב בעיני קצת אוורור מהקיבוץ המחניק.

התחלנו לנסוע, ותוך כדי שיחה הבחנתי שלפעמים הוא נוגע בי, כאילו בלי משים. קצת התפלאתי על-כך, אבל היות ולא נאמרה מילה מעבר לכך, לא ייחסתי לזה חשיבות. לימים הבנתי שהוא ניסה לרמוז לי משהו, ואני לא עזרתי לו להיפתח. הוא היה סקוטי, ואני הייתי ביישנית. לנסיעה הזו לא היה המשך מבחינת היחסים שלנו.

כך עבר לו האביב של שנת 73 ואח"כ הקיץ והגיע הסתיו. אני וחברתי המשכנו לבלות אתו ביחד, אבל שום דבר לא התרחש, לא באופן מעשי ולא בלבבי. רגשותי כלפיו היו כאל ידיד.

בסתיו חברתי לאה חזרה לקיבוצה, לאחר שסיימה את שנת "העזרה" בקיבוצנו. מיכאל נסע לחודש להוריו אשר בסקוטלנד. אני נשארתי לבדי, והרגשתי בדידות איומה. הייתי די  בדיכאון. בדיוק פרצה מלחמת יום-הכיפורים, ומיכאל חזר. אני כל-כך שמחתי לבואו, ופתאום תפסתי שאני בעצם מאוהבת בו. הבנתי שיחסי אליו אינו כאל ידיד, אלא כאל אהוב. כהרגלי לא הראיתי לו את רגשותי ולא שוחחתי איתו על-כך. מיכאל היה מקסים בתקופת המלחמה. הוא לא גוייס, והיה אתנו בקיבוץ. כל הבנים מהגרעין שלי ומהקיבוץ גויסו לצבא, והשמועות על מה שקורה במלחמה היו נוראות.

בתוך כל המהומה הרגשית הזו מיכאל היה כסלע איתן. אי של יציבות. הוא המשיך עם הבדיחות שלו, והיה פשוט תענוג להיות במחיצתו. בתקופה זו גברה אהבתי אליו, אך שוב, זה נשאר הסוד שלי.

לאחר שוך הקרבות וחזרת הגברים לקיבוצנו, הרגשתי כי מיכאל מתחיל להתרחק ממני. זה לא היה בולט, אבל אני הרגשתי בכך לפי סימנים קטנים.

הלכתי לאסטרולוגית שלי והתייעצתי איתה. היא אמרה לי שלפי כל הסימנים, אני אתחתן עם רופא. זה מאד עודד אותי.

מה שלא ידעתי באותה תקופה, כי הסיבה להתרחקותו, היא רומן שהתפתח בינו לבין חברת קיבוץ, אלמנה, שהתמחתה בלכידת גברים ומשיכתם למיטתה, למרות שהיו לה כבר שני ילדים. כך עברו חודשים ואני היטלטלתי בין תקווה ליאוש. יום אחד ראיתי שהוא הולך עם אשה בשבילי הקיבוץ, וכאשר שאלתי את חברותי, הן אמרו לי כי למיכאל יש חברה. חשבתי שאני משתגעת. האם כל המפות האסטרולוגיות שגו? האם מיכאל כלל אינו "הביישן " כמו שחשבתי כל הזמן? האם הוא באמת אוהב אותה? האם אינו יודע מה זה עושה לי? למה אינו יוזם שיחה ביננו?

לאחר התלבטויות רבות ביקשתי ממנו לשוחח איתי. מיכאל הסכים. לראשונה הוא דיבר איתי גלויות. הוא אמר לי כי הוא רואה בי רק ידידה, ואני לא אהיה אף פעם חברתו. הוא אמר לי: "היה לי רומן עם חברת קיבוץ וזה נגמר לא טוב". (השתוממתי. אני עדיין לא ידעתי על זה דבר). הוא המשיך: "אחרי הרומן הזה קיבלתי החלטה לא ליצור קשר רומנטי עם בנות המקום. זה לא לפי האתיקה המקצועית  שאני "אתחיל" עם מטופלות שלי".

לא ידעתי מה לומר. פרצתי בבכי, והוא קם ויצא מן החדר.

שקעתי ביאוש כבד. לאה כבר לא הייתה לידי. הרגשתי בודדה בקיבוץ הקטן. מצד שני ידעתי שעלי לתפקד כי בית התינוקות מונח על כתפי.

חשבתי וחשבתי – מה עלי לעשות? הבנתי כי כך אינני יכולה להמשיך. אינני יכולה לראות את פניו של מיכאל כל יום בחדר-האוכל. אינני יכולה לראות את חברתו בסופי שבוע. תהיתי מה עלי לעשות. כל חיי היו הקיבוץ. אני לא הייתי טיפוס שיוזם, התרגלתי לחיות בין גדרות הקיבוץ. אבל לאט לאט הבנתי שאני צריכה לצאת מהקיבוץ ולהתחיל פרק חדש בחיי. בניגוד לאופיי ולהרגלי קיבלתי לבסוף החלטה.

יום אחד ניגשתי למזכיר הקיבוץ, ואמרתי לו, אני רוצה לצאת לשנת-חופש. להפתעתי המזכיר מיד הסכים, ואף אמר לי שהוא יסייע לי למצוא עבודה בתנועה ("הקיבוץ הארצי").

כך התחיל פרק חדש ושונה בחיי, כאשר אני עומדת בהחלטתי לא ליצור קשר עם מיכאל, ולחפש קשר חדש, עם מישהו אחר.

מיכאל, המשיך לגור באותו קיבוץ קטן ונידח שאוכלוסייתו התחלפה כל הזמן עוד שנים רבות, למעשה עד יום מותו. הוא נשאר רווק שחי בדירה מוזנחת ממש כפי שהיה בנעוריו. לפעמים לאה ואני נסענו לבקרו. זכור לי כי בדירתו נערמו כתבי עת בערמות מהרצפה עד התקרה כמעט. החלונות היו סגורים, ושרר שם ריח חזק של מקטרת. עשרות שנים לא הייתה לו בת זוג. בערוב ימיו הייתה לו חברה אלמנה קשישה מאחד הקיבוצים, שנפטרה שנתיים לפניו, שביקרה אותו מדי פעם.

היום אני יודעת שלא היה לי כל סיכוי להקים אתו משפחה.

אבל עכשיו כואב לי נורא ותחושת ההחמצה מעיקה על ליבי. כי תמיד רציתי לשוחח אתו על מה שקרה ביננו באותן שנים. אני כועסת על עצמי שלא אזרתי עוז לעשות זאת. וגם כואב לי שהוא גמר את חייו בצורה כל-כך עלובה, לבד בדירה המלוכלכת שלו.

אני חושבת שעלי לספר על כך למישהו, ולהקל מעלי את מעמסת הצער הזה. למי אוכל לספר את כל הסיפור הארוך הזה? אולי לשמעון, הוא כבר מכיר את הסיפור הזה, והוא יבין אותי.