איזו היא אהבה - אהבה שאינה תלויה בדבר

אהבה שאינה תלויה בדבר

היום החלטתי לאפות עוגת גבינה. דולב אוהב עוגות גבינה, והיום זה יום השנה לפגישתנו הראשונה, במלון "ארגמן" בעכו לפני 40 שנה. בזמן האפייה המחשבות נושאות אותי לעבר, והתמונות עולות במוחי, כאילו רק אתמול קרו הדברים.

היום דולב ואני נשואים באושר זה לזו, אבל הרומן בינינו עבר שלבים רבים, כאשר השלב המתוק, הכואב והכושל  ביותר היה השלב הראשון, שהתרחש בשבוע הנופש המשותף שלנו, במלון ארגמן, בעכו, לפני 40 שנה.

מחשבותי נושאות אותי לפגישתנו הראשונה באותו "נופש רווקים" בעכו (נופש שהתנועה הקיבוצית הייתה מארגנת לרווקיה בשנות ה-70, במטרה ש"יתפסו" בן-זוג). כבר יצאתי פעם לנופש הזה, וחזרתי בידיים ריקות לקיבוץ. ובקיבוץ פגשתי את השאלות החודרניות של חברי הקיבוץ: "נו, מצאת מישהו?" השפלתי את עיני וגמגמתי משהו.

בקיבוץ, וגם בעיני משפחתי נחשבתי ל"רווקה זקנה" אע"פ שהייתי רק בת 23.5. גם בעיני נחשבתי למקרה קשה, למרות שהיה לי כבר חבר בעבר, תקופה קצרה. הפעם יצאתי עם חברה מאד אסרטיבית בתחום הזה, בעלת ניסיון רב, ושתינו חשבנו שהיא תסייע לי "בציד".

הכוכבים היו כנראה בעד הרומן שלנו. האסטרולוגית שלי אמרה לי לצאת בתאריך הזה, לנופש, ולא בתאריך אחר שנתתי לה. אם לא הייתי שומעת לה לא הייתי מכירה את דולב, וכל חיי היו שונים.

בערב הראשון הייתה מין דינמיקה קבוצתית כזו, ויצא שהייתי בקבוצה עם דולב, ואח"כ "בת- זוג" שלו.. גם זה נראה לי מזל מהשמים. אבל את כל זה אמרתי לעצמי רק בדיעבד, אחרי כמה ימים שהייתי כבר מאוהבת בדולב.

אני מעלה בזכרוני תמונות מהערב הראשון שלנו. ישבנו בקבוצה, ישבנו אחד ליד השני והתחלנו לדבר, לפי מצוות המנחה, על הרגשות שלנו, על התכונות שלנו ועל הרצונות שלנו, כבר אז נכבשתי בקסמו. הוא עורר בי מין אמון כזה, רצון לתת לו את כולי, אפילו שכמעט לא הכרתי אותו. המבט שלו, הכנות שלו עוררו בי את ההרגשה הטובה הזו.

המנחה אמר שכל אחד יספר ל"בן-זוגו"  תכונה אחת טובה שלו. דולב אמר שהוא לא יכול לשאת שנגרם עוול למישהו, ואם הוא פוגע במישהו  הוא מאד מצטער על כך. הוא לא יכול לשאת את זה ומשתדל לתקן את זה.

זה מאד מצא חן בעיני. ראיתי שדולב בחור חיובי, טוב לב, מבין, והרגשתי שאנחנו הולכים ונקשרים זה לזה. דולב אמר, בין השאר, שהוא מאד סגור ועצור והוא רוצה להשתחרר מזה. התפלאתי מאד כי הוא לא נראה לי כל-כך עצור, אבל בימים שבאו אח"כ ראיתי עד כמה הוא צדק.

אחרי הערב הראשון הייתי מאוהבת בו עד מעל הראש, אבל הוא התרחק ממני בבוקר. רוב הזמן הוא ישב לבד עם ספר בידו. אני הייתי צריכה לנסוע ללוויה בישוב בדרום, ונעדרתי ליממה שלימה. כשחזרתי ראיתי את דולב הולך עם אחת הבחורות  מהנופש – ציפי היה שמה.

חשבתי, שאם כך לא כדאי לי לבזבז עליו את כל הנופש ואני אתחיל להתעניין בבחורים אחרים ואנסה לשכוח אותו. אבל כרגיל, אני מתכננת משהו והגורל הופך לי את התוכניות. בערב דולב הצטרף לנסיעה להצגה, ושוב קרה דבר שאני מוכרחה לקרוא לו יד הגורל. חברתי ואני קיבלנו זוג כרטיסים, ואז באו שתי בנות וביקשו שנחליף איתן את הכרטיסים. אנחנו הסכמנו ואז התברר לי שאני יושבת ליד דולב.

אחרי ההצגה הסתובבנו שלושתנו בעיר, ישבנו לאכול גלידה והקשר הראשוני שנוצר ביני לבין דולב בערב הראשון, התהדק.

אחרי ההצגה היו ריקודים במלון של הנופש. ישבתי לידו והסתכלנו על הרוקדים. שנינו כמעט שלא רוקדים.הבנתי שאני חייבת לשוחח איתו, שאני מוכרחה למצוא איזה נושא משותף אתו. הרגשתי שלדולב אני יכולה לספר על עצמי הכל, גם דברים שאני לא מספרת לאף אחד. התחלתי לדבר איתו על אסטרולוגיה, נושא שאני יודעת עליו הרבה, ואז גם האמנתי בו. דולב לא נרתע מהנושא, כמו רוב האנשים. להפך, הוא התחיל לשאול אותי הרבה שאלות על אסטרולוגיה ואני נהניתי להסביר לו. הוא סיפר לי שהוא בן מזל עקרב, (זה גם המזל שלי) ואני ידעתי שבני מזל זה נמשכים לנושאים הקשורים במסתורין.

סיפרתי לו שאני הולכת לאסטרולוגית, דבר שאני לא מספרת לאף אחד. אבל לדולב הרגשתי שאני יכולה לספר הכל על עצמי. היה לי כל-כך טוב לספר לו על עצמי, וכך ישבנו כל הערב ודיברנו. אח"כ הצטרפנו ביחד לחבר'ה ששרו במעגל ומדי פעם המשכנו לשוחח בינינו. הרגשתי כל-כך טוב לשבת ולשיר על-ידו. היה בקולו משהו נעים, שנתן לי הרגשה טובה, של בטחון – זה היה ממש נהדר!

ביום למחרת, ראיתי בבוקר, בחדר-האוכל, שדולב מתלבט. ניגש לשולחן לידי, מתיישב, הולך ושוב ניגש ומתיישב. החלטתי שאני צריכה לקחת את העניינים לידיים. אין לי מה להפסיד. שאלתי אותו אם הוא הולך לים. הוא שאל אותי אם אני רוצה ללכת, וכך הלכנו יחד לים.

דיברנו על כל מיני דברים סתמיים. ואז החלטתי לעשות עוד צעד קדימה. אזרתי את כל אומץ ליבי, כי ראיתי שאין לי מה להפסיד, ושאלתי אותו אם הייתה לו פעם חברה. הוא ענה לי שאף פעם לא הייתה לו חברה. אני אמרתי לו שאני יודעת שלאנשים סגורים קשה מאד להתקרב לבני המין השני. קשה להם להתקרב וקשה להם להתנהג בחופשיות בנוכחות המין השני. הוא הסכים איתי.

הוא ראה שהוא יכול לתת בי אמון ולספר לי על עצמו. הוא סיפר לי על אהבה ראשונה ומופלאה, שלא ממש מומשה שנגמרה באכזבה כי הבת עזבה את הקיבוץ. מאז, לדבריו, הוא כאילו נסגר רגשית, הוא גם הפסיק להיות חברותי כמקודם, והפסיק להראות רגשות. היו שנים שהוא חשב שאהבה זאת חולשה וברח ממנה כמו מאש. היום בגיל 26 הוא מצטער על הכיוון הזה שאליו הלכו חייו, אבל קשה לו לשנות כיוון.

אני אמרתי לו שאהבות כאלו קורות לרובנו בגיל הנעורים, וזאת לא נראית לי הסיבה לסגירותו. ואז הוא התחיל לאט לאט לפתוח את עצמו בפני. הוא התחיל לספר לי על המשפחה שלו, על ההורים שלו, ופתאום ראיתי שקרו לו בדיוק  אותם הדברים שקרו לי. הכל היה כל-כך דומה, שאני עצמי חזרתי פתאום לילדותי: חוסר ההבנה בין ההורים, הריבים, הקללות, והילדים שחייבים להיות השופטים והמפייסים, וחוסר ההתחשבות של ההורים בילדים, ולבסוף הגירושים.

התחלתי לספר לדולב על משפחתי, ועל כמה שדברים דומים קרו גם אצלנו. אמרתי לו שאני חושבת ששנינו כל-כך סגורים בגלל המשפחה ההרוסה שלנו. אמרתי לו גם שהשבוע אני מרגישה איך אני משתחררת מיום ליום.

הרגשתי שהקשר ביני לבין דולב הולך ומתחזק. הרגשתי שאני נותנת לו את עצמי והוא נותן לי את עצמו. הרגשתי שאנחנו יחד, וזה היה נפלא, טוב ועצוב – זה היה נהדר.

אחרי השיחה הזו קמנו והלכנו לחוף אחר, ואז הרגשתי במשך כמה דקות מהו אושר אמיתי. הלכנו שנינו על החול, במקום שהגלים מגיעים ומרטיבים את החול. החול היה מבריק, נוצץ ומסנוור מהשמש שהשתקפה בתוכו. מסביבנו מרחבים עצומים של ים, שמיים וחול, ושנינו לבדנו צועדים בתוך המרחב היפה הזה. רק שנינו לבדנו.

הרגשתי שטוב לי עכשיו, שאני מאושרת. דולב לידי, אני אוהבת אותו, הנוף הוא נפלא. הרגשתי מין שלמות עם עצמי ועם כל העולם. הרגשתי שברגע זה אני לא רוצה יותר כלום, שיש לי כל מה שאני רוצה, שאני מאושרת.

למחרת שוב ראיתי את ציפי יושבת עם דולב ומדברת איתו. אני ישבתי במרחק כמה שולחנות מהם. ראיתי שהוא מסתכל כל הזמן לעברי. הרגשתי שהוא רוצה לשבת לידי, לפי מבע פניו והתנועות שלו, למרות שהוא יושב אתה. זה הרגיע אותי. הרגשתי שהוא מעדיף אותי על פניה, ובאמת אחרי זמן קצר הוא ניגש אלי שוחחנו קצת ואח"כ שיחקנו פינג פונג.

בערב היינו צריכים לנסוע למועדון לילה. דולב שאל אותי אם אני רוצה לנסוע, כמובן שעניתי לו בחיוב, וסיכמנו שניסע ביחד.

בארוחת הערב דולב התיישב לידי. לפתע הופיעה ציפי והתיישבה מצידו השני.  ראו על דולב שהוא לא מרגיש בנוח, והוא השתדל לדבר אל שתינו כדי  לא לפגוע באף אחת.

בערב הוא נסע איתי ועם עוד כמה חבר'ה במונית למועדון הלילה, ואני החלטתי שמה שיש בינו לבין ציפי זאת רק ידידות. שרנו כל הדרך. זה היה נהדר לחוש אותו לידי, לשמוע את קולו החם והנעים. במועדון רקדנו יחד, בעיקר "סלואו". זה היה נפלא, כל-כך נפלא. היה לי טוב כל-כך, הרגשתי נועם שכזה, כשהוא חיבק אותי ואני חיבקתי אותו. הרגשתי שאני כל-כך אוהבת אותו, שאני כל-כך רוצה אותו. כל חלק מגופי שנגע בו, נצרב, בער, ויחד עם זאת הרגשתי עדינות כזאת, רכות כזאת. רציתי שיחבק אותי חזק- חזק, אבל ידעתי שאסור לי להיצמד אליו כי הוא כזה ביישן, וחיכיתי שהיוזמה תבוא ממנו. אבל מדי פעם, תוך כדי הריקוד, נגעתי עם הראש שלי בשלו. בסוף הוא הבין והשעין את לחיו על שלי, וככה רקדנו. זה היה כל-כך נפלא.

אחרי שחזרנו מהמועדון, התיישבנו עם עוד כמה חבר'ה באחד מהבונגלוס של המלון. לאחר זמן קצר דולב קם ואמר שהוא הולך לבונגלו שלו. כל-כך רציתי ללכת אחריו אבל לא היה לי אומץ. לאחר זמן מה קמתי והלכתי לבונגלו שלו. לפני שהגעתי לדלתו, הוא כיבה את האור בחדרו. שארית האומץ שלי התנדפה, הסתובבתי על עקבי והלכתי משם. הרבה זמן הצטערתי שלא הלכתי אליו קודם. הדקות האלו של הפקפוקים אם ללכת אליו או לא ללכת אליו היו דקות גורליות. אם הייתי הולכת אליו מיד, יכול להיות שהכל היה מתפתח אחרת. אני לא יודעת, אולי זה בכלל לא היה משנה.

ניחמתי את עצמי, שיש לנו למחרת עוד יום שלם, עד לגמר הנופש, ואני אצליח לתקן את המעוות. תכננתי עבורנו תכנית לכל היום. חשבתי שבבוקר נלך יחד לים, אחר-כך נלך לטייל, ובערב אולי נעשה איזה טיול פרידה. אולי בטיול הזה נגיע גם לקצת קירבה גופנית, למרות שעם דולב הייתה חשובה לי יותר הקירבה הנפשית. אבל קירבה גופנית שבאה עם קירבה נפשית יכולה להיות דבר נהדר.

ידעתי שאסור לי לתכנן תכניות מפורטות, כי יש לי מין מזל רע כזה, שכשאני מתכננת משהו, בסוף הכל מתהפך, וקורה בדיוק ההפך ממה שציפיתי לו. אבל הדמיון פעל אצלי כל-כך חזק שלא יכולתי להשתלט על זה. באותו לילה לא יכולתי לישון, כמעט כל הלילה. הייתי מאושרת, וחיכיתי כל הלילה לבוקר, כשנלך ביחד לארוחת בוקר.

אבל בבוקר דולב הגיע לארוחה בלוויית ציפי. הרגשתי שאני נופלת לתהום. אחרי ארוחת בוקר הם הלכו ביחד לחדר שלו, ואח"כ הם הלכו יחד לים. אחרי הצהריים הם שוב הלכו יחד לטיול. בהתחלה חשבתי שדולב יבוא אלי במשך היום, אבל ככל שנקפו השעות והוא המשיך לבלות איתה, מצב רוחי הלך וירד. הייתי כל-כך מיואשת. אני ההחלטתי שאני לא כועסת על דולב ולא מקנאה בציפי. כי דולב לא רכוש שלי. אבל לא הבנתי מה קורה פה. הרגשתי צער כבד על האבידה שאיבדתי.

ידעתי שבסוף דולב יבוא לדבר איתי. תיארתי לי שמאד לא נעים לו, ויש לו יסורי מצפון בגללי. לא רציתי שיחוש רגשות אשמה בגללי, ולכן לא רציתי להראות לו כמה נפגעתי. לקראת ערב כשחזרנו מהטיולים, דולב  ניגש אלי ושאל אותי אם נפגעתי ממנו? אמרתי לו שידעתי שהוא יבוא לדבר איתי, וש"אני מבינה אותו ומקבלת את כל מה שקרה, ושלא ידאג". הוא ענה לי "תודה רבה", ובתודה הזו הרגשתי שאיבדתי אותו לגמרי.

אחרי השיחה הזאת, הלכתי לחדר שלי ובכיתי. בכיתי על הכל:  על שדולב לא יהיה שלי, על שתמיד לאחר תקופה קצרה של אושר, צריך לבוא הצער. בכיתי גם על דולב, שהוא בחור כל-כך נפלא, שהיה לו האומץ לגשת אלי ולדבר איתי.

לא הלכתי לארוחת ערב, ואז הופיעה בחדרי חברתי הטובה, עם מגש של אוכל עבורי. היא אמרה לי שדולב ביקש ממנה שתביא לי אוכל. שוב פרצתי בבכי: איזה מין בחור נפלא הוא דולב, כל-כך מבין, כל-כך דואג.

אחרי שנרגעתי קצת הרגשתי שאני צריכה לדבר איתו. מחר  אנו נפרדים ואסור שניפרד בצורה כזו. אנחנו מוכרחים לשוחח קודם, ליישב בינינו את ההדורים. לא רציתי שיישארו לו ייסורי מצפון, בגללי, וביקשתי מחברתי שתגיד לו שאני רוצה לדבר איתו.

כשהוא נכנס לחדרי, הוא היה כל-כך נבוך ושידר רגשות אשם, שהרגשתי שיותר מכל אני רוצה להרגיע אותו, שלא ימשיך לסבול בגללי. אמרתי לו שלא רציתי שהוא ידע שנפגעתי, ולכן לא הודיתי בכך בשיחתנו האחרונה. המשכתי ואמרתי לו שאני לא רוצה שהוא ירגיש רגשות אשמה בגללי, ושאני אהיה בסדר, והוא לא צריך לדאוג לי.

הוא אמר לי שהוא מרגיש רגשות אשמה. הוא מרגיש שהוא הסתבך. הוא ביקש את הכתובת שלי ואמר שהוא יכתוב לי. הוא אמר לי "גם אני אהיה בסדר, וזה כל-כך יפה שאת דואגת לי." הוא שם עלי יד להרגיע אותו, וחייך את חיוכו הכובש.

לפני שהוא הלך, ממש ליד הדלת, הוא אמר לי שהוא לא כל-כך רוצה את ציפי. כששמעתי את זה נעשיתי כל-כך מאושרת, אבן נגולה מליבי. שאלתי אותו אם זאת האמת, או שהוא סתם אומר את זה כדי לעשות לי טוב? הוא אמר שזה נכון, ובעצם היא כפתה עליו את הידידות הזו, ובלבלה את ראשו.

התחלתי לדאוג לדולב, שמרוב זה שהוא לא רוצה לפגוע באנשים, ומרוב זה שאין לו ניסיון עם נשים, הוא מסתבך, סובל ובסוף יפול בזרועות האשה הבלתי מתאימה ביותר. לא רציתי שהוא יסבול, רציתי כל-כך שיהיה לו טוב, וכבר הייתי מוכנה לוותר עליו, ובלבד שימצא את האישה המתאימה לו, שיהיה מאושר.

למחרת נסענו לתחנה המרכזית בחיפה. אני נסעתי לכיוון אחד ודולב נסע לכיוון אחר. ניגשתי אליו, ונגעתי בידו במין ליטוף שכזה, ואמרתי לו בחיוך: "עשיתי לך קצת צרות". הוא חייך אלי בחזרה ואמר: "לא נורא, אלה צרות טובות".

חלפו עשרים שנה תמימות, שבהן פה ושם החלפנו מכתבים בינינו. שנינו התחתנו עם אנשים שממש לא התאימו לנו, ושהיו ההיפך הגמור מאתנו. היינו די אומללים בנישואים הראשונים שלנו. כל שנה הייתי בודקת בספר הטלפונים החדש של הקיבוצים, לראות האם דולב עוד נשוי. ידעתי שיום אחד הוא יתגרש.

הייתי נשואה, ממש לא באושר, כשהגיע הטלפון מדולב: "אני גרוש כבר חודשיים,אפשר להיפגש איתך?" קבענו להיפגש בכיכר עיר ליד קיבוצו של דולב. כשהוא הופיע לפני בחולצה שחורה כמעט התעלפתי. דולב כמעט לא השתנה מבחינה חיצונית, והקשר בינינו התלקח כלהבה בשדה קוצים.

כעבור כמה שבועות דולב אמר לי שהוא רוצה שאני אתגרש. ליבי פירפר, היססתי, ואמרתי לו: "אולי רק נהיה חברים?" דולב אמר לי: "אני אוהב אותך, ואני לא אסבול שותף. זה פוגע בכבודי".  קצת הרגיזה אותי האסרטיביות החדשה שלו, ולרגע התגעגעתי לדולב הביישן וההססן. אבל השכל אמר לי: "זה או עכשיו, או לעולם לא". &