תמונות מחיי הנישואים

תמונות מחיי הנישואין

בתור מטפל מצאתי שפה משותפת עם המטופל בן ה90 המרותק לכסא גלגלים. המטופל אהב לספר לי על חייו ותמיד ציין כי סוף סוף הוא מצא מטפל כלבבו.

אלא שהבעיה הייתה האשה בת ה-75. די מהר זיהיתי שיש בעיות ביניהם.

היא נהגה לצרוח עליו ולהשתיק אותו בכל מחלוקת קטנה. היא כל הזמן השמיצה אותו וסיפרה איזה בעל ואב גרוע הוא היה.

בוקר אחד הוא פתח ואמר: "אתמול מלאו 50 שנה לנישואינו. אתה שואל אותי איך אני מרגיש? זה היה אמור להיות יום שמח, אבל לאשתי, רותם, לא היה חשק לעשות שום דבר לכבוד המאורע. לפעמים אני לא בטוח אם היא לא מצטערת שהיא נישאה לי. אני מתחבט בשאלה אם היא עוד אוהבת אותי, או שהיא מאסה בי לגמרי.

  למעשה היא הייתה יכולה לתקוע אותי לבית אבות ואף אחד לא היה מגנה אותה. אני בן 90 והיא בת 75. זה הפרש גילאים רציני.  אני מרותק לכסא גלגלים , בגלל מחלה בחוליות עמוד השידרה שלי, והיא עדיין בכושר מלא, למרות כמה מחלות שיש לה כמו לכל אדם בגילה. מרגע שאתה הולך הביתה כל הטיפול נופל עליה. למה היא מתמידה בזה אני לא יודע.

לפעמים אני חושב שהיא באמת כבר לא אוהבת אותי. היא כל הזמן צועקת עלי. כל מילה שנייה שלי מרגיזה אותה. היא מנסה להשתיק אותי, ולסתום לי את הפה, במיוחד כאשר אני חולק עליה. יש לה כל הזמן ביקורת עלי – על דעותי, על אישיותי, על הרגלי, וגם על כל חיינו המשותפים ועברנו המשותף.

נכון לא הייתי אבא הכי טוב, הייתי רוב הזמן בעבודה ואת זה היא לא שוכחת לי. אבל הייתי מפרנס טוב, ועד היום היא חיה על הפנסיה שלי ועל הביטוח הלאומי שלי. למה לא עשיתי לה פנסיה? אולי באמת רציתי שהיא תהיה תלויה בי. אני הייתי נותן לה קצבה חודשית כל החיים. אבל היום המצב התהפך – היא שולטת על כל הכספים, ולי אין שקל אחד.

כפי שאמרתי מטרידה אותי השאלה האם היא אוהבת אותי, ובכלל האם היא אהבה אותי בעבר.

איך הכרנו אתה שואל? כשהכרנו היא הייתה אחות בבית חולים ואני הייתי רופא. היא הייתה בת 20 ואני הייתי בן 35. היינו נפגשים בחדר-האוכל של בית החולים. היא רצתה שאני אצא עם חברתה, אבל אני רציתי אותה. למה? היא הייתה מאד יפה, מלאת חיים ואהבה להתווכח. להתווכח גם אני אוהב, אבל היום זה משגע אותה. היא צועקת עלי שאסתום את הפה כי הויכוחים האלו נמאסו עליה.

היא הייתה ישראלית וזה קסם לי כי אני הייתי חצי בריטי בזהותי. על-כך עוד אספר לך. די כפיתי את עצמי עליה. הייתי מבקר אצלה בדירה מבלי שהוזמנתי. הייתי מתייצב בבית הוריה שבמושב גם מבלי שהוזמנתי. מצאתי חן בעיני הוריה. במיוחד בעיני אמה, שהתחילה ללחוץ עליה להתחתן איתי. אמה אהבה אותי יותר ממנה כל חיינו. אהובה של רותם נפל במלחמת השחרור, ואת תמונתו אתה יכול לראות אצלנו בסלון. זה שהיא מחזיקה את תמונתו בסלון שלנו, זה אומר שהיא לא השתחררה ממנו לגמרי. אני הייתי הנחמה שלה, וזה עזר לי ולאמה לשכנע אותה להתחתן אתי.

נושא הזהות האנגלית שלי מול הזהות הישראלית שלי, די הכשיל את נישואינו. הייתי באנגליה כ-19 שנים מחיי למרות שנולדתי בארץ ועד כיתה י' למדתי בארץ. אבי  שהיה פקיד בכיר בממשלת המנדט הבריטי בא"י, רשם אותי בתעודת הלידה כאלפרד מנבר. ברור שזה לא שם יהודי. לקח לי עשרים וכמה שנים עד שהחלטתי לעברת אותו. שפת הדיבור בביתנו הייתה אנגלית. אמנם כילד גדלתי בירושלים, אך אבי  שלח אותי ללמוד  את השנתיים האחרונות של התיכון באנגליה. הוא רצה להרחיק אותי מהאצ"ל שרוב חברי הצטרפו אליו. תעודת בגרות עשיתי שם.

אח"כ התנדבתי לצבא הבריטי שנלחם באיטלקים ובגרמנים, במדבר המערבי, בלוב של היום. הגרמנים שבו אותי ביחד עם אלפי חיילים בריטים.  ישבתי במחנות מעצר לשבויי מלחמה כשנתיים ימים. לאחר המלחמה חזרתי לאנגליה ונכנסתי ללימודי הרפואה שגם הם גרמו לי לבלות באנגליה עוד 7 שנים. בסה"כ מתוך 40 שנותי הראשונות הייתי באנגליה 19 שנים.

נשארתי באנגליה במלחמת השחרור והמשכתי ללמוד רפואה, בעזרת מלגה לחייל משוחרר, בזמן שחברי נלחמו במלחמת העצמאות. בזמן שחברה של רותם נהרג בקרבות. עד היום יש לי רגשות אשם על שלא הייתי בארץ באותה תקופה.

מכל מקום, בסוף לימודי הגעתי למסקנה כי אני רוצה לחזור לארץ ולחיות בה. הלכתי למשרד הפנים הבריטי ודרשתי כי ישנו את שמי מאלפרד מנבר, לישראל מנבר. הפקידים הבריטיים התנגדו אבל בסוף נכנעו. למה עשיתי זאת? בסופו של דבר הייתי ציוני, ורציתי לבנות חיי בארץ. אמנם שהיתי תשע-עשר שנים באנגליה, אבל המשפחה שלי הייתה ציונית, ומהצד של אמא היינו כבר 7 דורות  בארץ.

אני נמשכתי לרותם כי היא נראתה לי צברית ישראלית ללא תסביכים. בכל אופן אתה צריך להבין כי היה וישנו ביני ובין רותם פער תרבותי גדול. היא הייתה מושבניקית ישראלית בעלת אופקים די צרים, בקושי ידעה לדבר אנגלית  ועד היום היא לא יודעת לקרוא באנגלית ואני הייתי איש העולם הגדול, מעורה בתרבות האנגלית.

אומרים שהתכונות שגורמות לנו להתחתן, הן אלו שיגרמו לנו אח"כ להתרחק מבן הזוג. זה נכון. בהתחלה נמשכתי לישראליות שלה, להשכלתה הצברית, אבל היום אני מוצא שהיא צרת אופקים, וחוסר שטחי ענין משותפים, די מפריע בנישואינו.

מה עוד מפריע? רותם פגעה בי קשות כאשר היא הגיעה לגיל לא אגיד כמה, כלומר לפני 20 שנה בערך, היא הודיעה לי כי עלי לעבור לחדר שנה נפרד. דבר כזה שאשה עושה לבעלה הוא סיבה מספיק טובה להתגרש.

למה לא נפרדתי ממנה לאור הסנקציה הזו? אני גבר שלא יודע למלא את צרכיו החומריים לבד. הייתי זקוק לטיפול של רותם. חוץ מזה לא רציתי לחולל רעידת אדמה במשפחה. אהבתי את משפחתה, את הוריה ואת אחותה, והם אהבו אותי. כבר אמרתי שאמה אהבה אותי יותר ממנה?

אז מה עשיתי? אני הייתי גבר שזקוק ליחסי מין גם בגיל 70. לא שמרתי לרותם אמונים, אבל אין לי רגשות אשמה על-כך. היו לי חברות מהעבר, שידעו לשמור על דיסקרטיות ואיתן מצאתי את פורקני. רותם יודעת שהיו לי חברות, אבל לא יודעת שלפעמים זה היה גם קשר מיני. לשבחה יש לציין שהיא אינה קנאית יותר מדי, ואינה מחטטת בענייני. פעם נסעתי לארה"ב לחצי שנה במסגרת השתלמות מקצועית, ונפגשתי שם כמה פעמים עם אשתי הראשונה. אח"כ שמרנו על קשר טלפוני. רותם ידעה על-כך והסכימה לזה.

חלק מהחברות האלו הפכו במשך הזמן לידידות שלי, ואנחנו מדברים בטלפון עד היום, וזה ממש מעצבן את רותם.

מצד שני היא מטפלת בי עכשיו במצבי. עושה לי אוכל, מרימה אותי כשאני נופל, מחליפה לי אם צריך, ועוד.

אז מה אתה חושב, יש עדיין אהבה בין אשתי וביני מתחת לשכבות האבק של היום-יום, הגיל, והמחלות?