עץ החיים

עץ החיים

בגינתה של אמי צמח עץ מופלא,

עץ אבוקדו שהתנשא לגובה אדיר,

והיה נותן את פירותיו לאורך כל השנה.

בקיבוצי לא היה אוכל בדירות החברים.

אמי הייתה שולחת אותי לטפס על

העץ, ולהביא מפריו לשולחן המשפחה

הדל.

אהבתי לטפס על העץ הטוב הזה,

לחוש את גמישות גופי החזק, המושך

עצמו מעלה מעלה.

 אהבתי להביט למרחקים מצמרת העץ,

ולחפש בין עליו הירוקים,

את פירות האבוקדו, המבשילים אט אט.

אמי נהגה לעמוד מתחת, להביט בי

בעיניים מעריצות,

ואני  הייתי מוסר לה את הפירות

שקטפתי, שנאספו לתוך סינרה.

בארוחת ארבע היינו מרסקים את הפרי לתוך קערית,

מורחים אותו על הלחם,

שותים חלב מחדר-האוכל (קפה לא היה

בקיבוץ של שנות החמישים),

ומברכים על הטוב שבחיים.

השנים עברו, את הדירה הישנה עזבנו,

 אני גדלתי, אמי נפטרה, הקיבוץ השתנה.

תמיד כשהייתי עובר בשביל ליד ביתנו

הישן, הייתי מגניב מבט לעבר העץ של ילדותי.

יום אחד, עברתי בשביל הזה,

העפתי מבט, והנה העץ נעלם ואיננו.