נתן לא ישב שבעה

נתן לא ישב שבעה על אמו

(הסיפור הזה כבר פורסם בקהילת כתיבה יוצרת אך לא בבלוג)

שאלתי את נתן "איך זה קרה, שאתה בחור שמתעניין ומלמד יהדות, לא ישבת שבעה על אמך  שכל-כך אהבת?"

נתן החל לתאר לי את השנתיים האחרונות בחייה של אמו אבל התחיל מהתקופות הקודמות של חייו עם אמו: "אמא הייתה תמיד חולה. חייה היו תמיד תלויים לה מנגד. שני שסתומים בליבה לא פעלו כהלכה. אחותי ואני ידענו תמיד שסופה עלול לבוא בחטף, והיינו תמיד בכוננות לחוש לעזרתה.

מחלתה הכתיבה לנו חיים של התחשבות. אימצנו לנו הליכה בקצב צב כשהיינו הולכים לידה, ניקינו לה כל שבוע את הדירה, ופעמים רבות הבאנו לה את האוכל מחדר-האוכל הקיבוצי, כי היא חשה שלא בטוב. יחד עם זה היא לא יצרה אווירת נכאים סביבה בגלל מחלתה. להיפך, החיים במחיצתה נראו זוהרים ומבטיחים, כי היא התמקדה בטוב וביפה שבחיים. אתה מכיר אדם שאף פעם לא ריכל ולא קילל? כזאת היא הייתה.

עזרנו לה ברצון, ומתוך אהבה. היא הייתה זו שגידלה אותנו כמעט לבדה, לאחר שהתגרשה מאבא שלי. אמנו, למרות חולשתה הגופנית, הייתה הכוח המייצב בחיי, המעניק חום, אהבה ובטחון, בעוד שאבי הלך מאשה לאשה, היא החליטה כי לא תכניס גבר לאחר גירושיה לביתה ולחייה, כדי שילדיה לא יסבלו.

היא סעדה אותי כשחזרתי עם הלם קרב אחרי המלחמה. היא שיכנה אותי בביתה, ולא הפסיקה להאמין בי, להאמין שאבריא, ו"שעוד יצא ממני משהו".

גם עם אחותי היו לה קשרים חמים מאד, במיוחד בשנות ילדותה ונעוריה, וגם לאחר שאחותי הקימה לה משפחה משלה, היה להן קשר מיוחד. היא הייתה מבלה עם הנכדים כל יום, וביתה היה תמיד פתוח בפניהם.

ואז היא חלתה במחלתה האחרונה, שנמשכה שנתיים, ושנבעה מאי-ספיקת לב. לפתע היא לא יכלה לעמוד על רגליה יותר.

אחותי התחילה לטפל בה יום-יום כי היא ידעה שהאלטרנטיבה היחידה היא לשלוח את אמנו לבית-אבות מחוץ לקיבוץ, ולתת לה להנמק באיזה בית אבות סיעודי.

כעבור כמה חודשים אחותי ואני סיכמנו בינינו כי אנחנו נישן בלילה בביתה של אמא לסירוגין -  לילה אחד היא ולילה אחד אני. הנישואים שלי באותו זמן היו די טריים, ולמרות זה לא היססתי לרגע לפני שנתתי את הסכמתי. תחושת המחוייבות שלנו כלפי אמא הייתה טוטאלית. אשתי (לשעבר) מחתה קשות כנגד הסידור הזה, אבל לא הקשבתי לתלונותיה. פעם היא באה לביתה של אימי, כשלא היינו שם, ועשתה לאמא "סקנדל" בטענה שהיא הורסת את נישואינו.

בשנה וחצי הראשונות, אמא עדיין הייתה במלוא צלילות דעתה, למרות שהייתה מרותקת למיטתה (על כסא גלגלים עדיין לא שמעו אז בקיבוץ). היא הייתה משוחחת אתנו על פוליטיקה, על מנחם בגין שנהייה לראש ממשלה, ועל סכנת הפשיזם העולה, על ספרים שקראה, שוחחה אתנו על חיינו, וקיימה קשר עם משפחתה הענפה.

אך כעבור שנה וחצי, חצי שנה לפני מותה, היא איבדה את צלילות דעתה. אי-ספיקת הלב שלה גרמה לכך, שלא הגיע מספיק דם למוחה. כאן הגיע החלק הקשה ביותר עבורי. היא איבדה את 'צלם האדם' גם מבחינה גופנית וגם מבחינה נפשית. היא הפסיקה להבין מה קורה סביבה, וזה היה דבר נורא. המשען שהיה לי בכל דרכי, אבד לנצח. היא, שתמיד הייתה כה ערה לכל המתרחש במדינה, בקיבוץ במשפחה ובחיינו, חדלה להתעניין בדברים אלו.

אח"כ הגיע השלב שהיא התחילה לדבר לא לעניין, וזה כאב, כי היא הייתה תמיד אדם מאד חכם. הנורא מכל שדווקא השלב הזה, של  התנוונות האדם מתקבע בזכרונך למשך שנים ארוכות לאחר מות יקיריך. בהתחלה אתה שוכח את כל השנים היפות. אתה מנסה לדלג מעל השלב הזה ולהתחבר אל השנים היפות, אך השלב הזה ממסך אותן. רק לאחר שנים ארוכות תחזור אליך דמותו של היקר לך כמו שהכרת אותו לפני התדרדרותו.

כאמור ישנתי כל לילה שני אצל אמא. לילה אחד, אני מתעורר משנתי בסלון הדירה, על הספה הקשה, ואני מבחין באמי באור הקלוש, שערותיה פרועות ומבטה מזוגג, כורעת ליד הרדיו ומסובבת בקדחתנות את כפתוריו, ושפתיה לוחשות בגרמנית "הילפה" (הצילו). שאלתי אותה 'אמא מה את עושה?' היא השיבה לי 'אני מנסה ליצור קשר עם אחי שבירושלים. הוא יבוא ויציל אותי.' היה זה  רגע כל-כך איום, כי ראיתי לפני אדם המנסה לברוח ממותו הבלתי נמנע. עד עכשיו, כשאני מספר לך את זה, שערותי סומרות".

למחרת קמתי כרגיל, הגשתי לה את ארוחת הבוקר, ודווקא באותו בוקר לא הייתי סבלני ביותר, כי מיהרתי לעבודתי בלול. אחרי מותה נקפני ליבי, על שדוקא בבוקר האחרון של חייה, התנהגתי אליה לא יפה.

כעבור כשעתיים, קראו לי מהעבודה לביתה, ואחותי אמרה לי: "אמא מתה". היא שכבה על מיטתה. גופה הרזה מכוסה בסדין, ואני הסרתי את הסדין והבטתי על פניה. הן היו שלוות סוף סוף. היה לי קשה להאמין שהיא מתה, ואני נשקתי על לחייה, אבל היא הייתה קרה. ישבנו מול גופתה, אחותי ואני. הכאב עוד לא חדר, כמו יד שנקטעה, ומההלם הפצוע אינו מרגיש כאב. ישבתי מהרהר - מה בעצם ההבדל בין אדם חי או מת? איפה הוא אותו דבר חמקמק שקוראים לו נשמה? חשבתי פתאום: "עכשיו תורנו ללכת– כי דור ההורים כבר לא חוצץ בינינו לבין המוות".

"ההלוויה, הנאומים, המוני הדודים והדודות שבאו ליום הלוויה עברו עלי כבתוך חלום. אני ידעתי שהסתיים פרק בחיי. פחדתי מהעתיד בלי אמא.

התחלתי לשבת "שבעה" לבדי בדירה. בקיבוץ של שנות השבעים עוד לא היה נהוג לשבת "שבעה". הייתה לאמי אחות בקיבוץ, והיו לה ילדים, אבל אף אחד מהם לא נכנס לביתה של אמא. אולי הם לא ידעו שאני יושב שבעה. אחותי, מדור הבנים הראשונים של הקיבוץ, לא חשבה שזה נחוץ. גם אחיה של אמי, הפרופסור המכובד להיסטוריה אמריקנית, לא הבין על-מה אני מדבר: למה צריך לקיים מנהגים יהודיים חשוכים? הוא שאל אותי: "האם אתה חושב שאמך הייתה רוצה שתקיים מנהגים של "קלריקלים"?

ישבתי לבדי, שקוע בהרהורים. פתאום הופיע אבי, והתיישב בכורסה לצידי. הוא ואמי היו כבר גרושים עשרות שנים, אבל המשיכו לגור באותו קיבוץ. הסכסוכים והוויכוחים שלהם לא נגמרו כאשר הם התגרשו, ובעצם ליוו אותי כל עוד היו שניהם בחיים. הסתכלתי עליו בפליאה, מה הוא עושה פה, האיש שכה הציק לה? אבל הוא לא חש בכך. הוא התחיל להגיד: "כמה עצוב, כמה עצוב. איזה מסכנה, איזה חיים אומללים". אחרי שהוא חזר על זה פעמיים, הוא קם והלך לשמחתי.

שוב ישבתי לבדי. התחלתי לעשות מעין סיכום של חייה. כשאדם מסיים את חייו בנקודה כל-כך נמוכה, של חוסר שפיות, מכאוב וחוסר אונים, חייו נראים לך כחסרי תכלית. משתלטת עליך המחשבה שהכל "הבל הבלים", הכל חולף, כל הישגיו של האדם נמוגים בחלוף הזמן.

אבל לאט לאט התחלתי משחזר את חייה: זכרתי את הסיפורים על השנים "האדומות" שלה, איך הנהיגה הפגנות פועלים בשרות המהפיכה הקומוניסטית, איך העריצו אותה בכל צ'כוסלבקיה, איך נאלצה לבסוף לברוח על נפשה ונפש בתה, מפני היטלר. איך הגיעה לקיבוץ שבו ערך העבודה הוא הערך העליון, כאדם חולה בליבו, איך התחתנה וסבלה מאבי. איך גידלה את בתה האהובה היפה והמוכשרת. איך ילדה אותי בסכנת חיים כנגד עצת הרופאים. זכרתי איך נתנה לי אהבה גדולה ואדירה, ואת כל אוצרות התרבות. איך שמרה עלי מכל משמר במשך כל שנות נעורי. איך אהבה והתמסרה לנכדיה, איך הייתה מכינה ארוחות ארבע ענקיות לכל המשפחה. איך עזרה לי בתקופות קשות שהיו לי. ועכשיו, דווקא כשעליתי על המסלול -  התחנתי נולדה לי ילדה ויצאתי ללימודים, דווקא עכשיו היא הסתלקה.

אמרתי לעצמי: היא לא הייתה מסכנה ולא היו לה חיים אומללים. היו לה חיים מלאים. מלאים באהבה, בנתינה, ביופי שהיא ידעה לראות בעולם. נזכרתי כיצד הייתה מצטטת לי בנעורי מהמחזה "אנטיגונה"  כיצד אנטיגונה  אומרת לאחותה: "אני נוצרתי להוסיף אהבה בעולם, ולא שנאה". פתאום הבנתי את המתנה הגדולה שקיבלתי שכך חינכה אותי.

ואז הגיע הטלפון ממרכז הענף. הוא הסביר לי כך: "נתן, עכשיו זאת עונת המשלוחים של העופות, ואתה כחבר בכיר בענף לא יכול להעדר לשבוע. אני לא אקבל אדם אחר במקומך למשלוחים". הוא אמר לי: "נתן, אני מבין אותך, אני בא ממשפחה מסורתית, אבל בינינו נתן - אף אחד בקיבוץ לא יודע מה זה 'שבעה'. בקושי יודעים מה זה 'חופשת לידה', אבל ל'שבעה' אין תקן בקיבוץ!"

אמנם היינו כבר בשנות השבעים, אבל ערך העבודה היה עדיין מעל לכל. אפילו מעל ערך המשפחה. יצאתי מביתה של אמי, וחזרתי אל אשתי, אל בגדי העבודה, ואל התרנגולות בלול.