מסיפורי אבא

מסיפורי אבא

אבי סבל מלא מעט טראומות בחייו בקיבוץ, אולי בגלל אופיו הבלתי מתפשר. אני ידעתי לא מעט מסיפורי חייו, אבל הסיפור שדלהלן המם אותי.

כשהייתי בגיל חמישים לערך, סיפר לי אבי את הסיפור הבא:

"אני הייתי בן 21, צעיר, חסון ויפה, בוגר תנועת הנוער "בלאו-וייס, כשהגעתי לקיבוץ "גבעת- שבים" מוינה שבאוסטריה, עם חברתי הלנה, בשנת 1934. הכרתי אותה עוד בוינה. יחד היינו בתנועה, יחד טיילנו לפני עלייתנו לארץ באירופה, ובקיבוץ נכנסנו לגור בחדר משפחה, דבר שבקיבוץ של אותם ימים נחשב לנשואים.

למען האמת די התאכזבתי מהקיבוץ. החברים מהתנועה שלי, בני גילי, שעלו שנתיים לפני, התנכרו לי. אולי משום שאני נשארתי בוינה עוד שנתיים (מילאתי תפקיד בהנהגת התנועה), אחרי שהם כבר עלו לארץ, ואולי בגלל סיבות אחרות. בעבודה במטעים לא רצו לשמוע לעצותי, למרות שאני הייתי מוסמך כאגרונום, מב"ס חקלאי וינאי. בקיבוץ שלטה חבורה של כעשרה יוצאי רומניה, שייסדו את הקיבוץ, עוד כשהוא היה, פלוגת עבודה, בעפולה ובחיפה. בעיני הם היו חבורה של פראי אדם.

לאחר שנה בקיבוץ, שהיה קיבוץ צעיר וקטן ללא מקורות פרנסה רבים, הציעו לי להתנדב לצאת עם קבוצת חברים כמשלחת עבודה למפעל המלח בעתלית. עבודתנו הייתה להוביל את המלח במריצות, כאשר לכל עובד ספרו כמה מריצות הוא עשה כל יום. אני הייתי בחור חסון ובעל אמביציה להוכיח את עצמי. בתום השבוע הראשון הגעתי למקום הראשון בספירת המריצות, ונסעתי גאה בהישגי לקיבוץ, לסוף שבוע.

הגעתי ביום שישי אחה"צ, ומצאתי את חדרנו (של הלנה ושלי) ריק. חיכיתי למצוא איזה פרח באגרטל, חיכיתי למצוא את הלנה מחכה לי, והריקנות של החדר השרתה עלי הרגשה רעה. שאלתי את השכנים האם הם ראו את הלנה. אף אחד לא ידע לתת לי תשובה. הרגשתי שהם מתחמקים ממני, שהם מסתירים ממני דבר מה. ישבתי לבדי וקראתי בספר. לפתע נכנסה השכנה שלנו, מרתה, ואמרה לי: "פריץ, הלנה עזבה אותך." הידיעה הזו נפלה עלי כרעם ביום בהיר. שאלתי אותה: "איך את יודעת? את בטוחה? למה?" ראיתי את הצער בעיניה, והיא אמרה לי: "היא גרה כבר בחדר אחר. יש לה חבר חדש. קוראים לו פליכס, מהקבוצה הרומנית, מאושיות הקיבוץ (שהיה נשוי פלוס שניים)".

"הרגשתי שהשמיים מתמוטטים עלי. הרגשתי שיש פה חוסר צדק נוראי: אני הולך ועושה מעשה פטריוטי, מתנדב בעתלית, מצטיין בעבודה, והגמול שלי הוא שאשתי עוזבת אותי?

לא אלאה אותך בני, בכל הפרטים כיצד שרדתי את התקופה הזו. לא הצלחתי לשכנע את הלנה לחזור אלי... היא טענה שאני לוזר, ואין לי כל מעמד בקיבוץ, ולא "כדאי" לה לקשור את חייה עם לוזר. לעומת זה פליכס, שהיה מנהל החשבונות של הקיבוץ, ואחד ממנהיגיו, מוכן לעזוב בשבילה את אשתו. לא הועילו מאמצי לשכנע אותה שזה לא יקרה, ופליכס הוא נואף ששבר את ליבן של לא מעט מחברות הקיבוץ.

כעבור שלושה חודשים, פליכס והלנה הזמינו אותי לשיחה. הם הסבירו לי שהלנה בהריון, והם מבקשים שאני אקבל אבהות פיקטיבית על התינוק או התינוקת, כי פליכס מטופל במשפחה, ואם יוודע שהתינוק/ת ממנו יהיו לו צרות צרורות עם אשתו. התפלאתי קצת על הלנה, שהכרתי אותה כבחורה גאה, שעתה היא מוכנה לרדת למדרגת פילגש נצחית. כל הבקשה הזו ממש הגעילה אותי, ו"זרקתי" את שניהם מחדרי".

"בסופו של הדבר", אמר אבי: "לאחר שהשניים ראו כי הסתבכו הם התייצבו לפני אשתו של פליכס וביקשו ממנה שתסכים להתגרש מפליכס. אשתו הקטנה והמכוערת של פליכס צחקה בפניהם ואמרה להלנה: "גברתי, את לא הראשונה שהוא בוגד בי איתה, וגם לא הראשונה שהוא מכניס להריון. ההתנהגות שלו היא הבעיה שלו. הוא לעולם לא יקבל ממני את המתנה הזו – גירושין".

כעבור כמה שבועות, הלנה עזבה אותו, אבל אלי היא לא שבה"