סיפורה של הלנה וסיפורו של פליכס

סיפורה של הלנה

שנים לאחר מותו של אבי, ולאחר מותי, עליתי לגן עדן, ושם פגשתי את גיבורי הפרשה. שם שאלתי אותם את כל השאלות שלא העזתי לשאול בקיבוץ. שאלתי את הלנה איך קרה שאת, שהיית חברת נעורים של אבי בוינה, זנחת אותו אחרי שנה של חיים משותפים בקיבוץ?

הלנה הסתכלה עלי בעיניה היפות ואמרה לי, תראה ניתאי, אתה הלא יודע את סוף הסיפור. סוף הסיפור היה שעזבתי את פליכס, וכעבור כמה חודשים התחתנתי עם אדם שהיה ממנהיגי החינוך המשותף בתנועה הקיבוצית. גם הוא היה נשוי לאשה אחרת שאותה עזב בשבילי, וגם הוא היה מבוגר ממני בשנים רבות ממש כמו פליכס.

כן, הייתה לי מין אידיאה פיקס כזו, שעל-מנת להצליח בקיבוץ אני צריכה לתפוס "אדם חשוב" . אדם חשוב בקיבוץ, יכול לפלס לי דרך ללימודים, לעבודה מעניינת, תמיד יהיה מעניין בחברתו כי הוא במרכז העניינים, וגם כך איהפך לחלק מהחוג החברתי הגבוה בקיבוץ.

אבא שלך היה יפה, גבוה ובחורות היו מפנות אליו את מבטיהן כשעבר ברחוב. אבל בשבילי העיקר היה שהוא היה הכוכב והמנהיג של הקן בווינה. הוא היה גם בהנהגת התנועה בווינה. אבל כשהגענו ל"גבעת שבים", התגמדה קומתו. הוא לא התקבל בחברה, לא של בני עירו ולא של הרומנים. הוא הפך תוך זמן קצר לאופוזיציונר גלוי לממסד, ובזמנים האלו הממסד שלט ביד רמה. גם בעבודה הוא לא הצליח. הוא נדחה ע"י מרכז המטעים לשוליים. אני התחלתי לחשוש שהוא ייכנס לתקופת דיכאון, כפי שקרה לו מדי פעם. הבנתי שלהיות אשתו זה אומר להיות דחויה כמוהו. התחזית הזו נגדה את כל תוכניותי, והובילה אותי להחלטה הבלתי-נמנעת, לעזוב אותו כמה שיותר מהר.

אני יודעת שעשיתי את זה בצורה אכזרית, אבל פליכס סיחרר את ראשי. הוא היה התגשמות כל חלומותי: אחד ממייסדי הקיבוץ, אדם בעל השפעה במרכז העניינים בקיבוץ, והוא רדף אחרי הרבה זמן לפני שנעתרתי לו. העובדה שהוא נשוי לא הרתיעה אותי. היו אז כל-כך הרבה גירושים, פרידות וחילופים בקיבוץ "גבעת שבים", שלצאת עם בחור נשוי לא נחשב למשהו כל-כך יוצא דופן. האמנתי לפליכס שהוא יעזוב את אשתו ויתחתן איתי.

אביך לא ידע ולא הרגיש כלום. עם קצת יותר רגישות הוא היה מבין שיחסינו במשבר, ולא  נעלם לו בשליחות הקיבוץ לעתלית לימים רבים. מה הייתי אמורה לעשות בקיבוץ לבדי? ניצלתי את ההזדמנות שהוא נסע לשבוע, ארזתי את מעט החפצים שלי ועברתי לחדר אחר. בקיבוץ של אותם ימים זה לא היה יוצא דופן.

אני גם יודעת שהיה זה מעשה מביש להציע לאביך לקבל אבהות פיקטיבית על הצאצא של פליכס שבבטני. במבט לאחור אני חושבת שפליכס אכן היה חסר עכבות מוסריות, כמו רבים מהקבוצה הרומנית המייסדת, וחוסר הגבולות דבק גם בי. חשבתי לנצל את שרידי אהבתו של אביך, ולעשות "תרגיל" לאשתו של פליכס. הייתי שרויה באיזה בלבול של נורמות ומושגים באותם ימים. כל החברה הקיבוצית באותם ימים הייתה שרויה בבלבול כזה, בנושא של יחסי אישות. אם תסתכל היטב על בני הקיבוץ שנולדו באותן שנים תראה שהם לא דומים לאבותיהם, פעמים רבות.

בדיעבד, אני מודה לשיינה, אשתו של פליכס שהחזירה לי את השפיות ואת ההבנה שלא מפרקים כך סתם משפחה, ופליכס צריך לחזור לאשתו, ולשחרר אותי מהכישוף שלו.

ניתאי, אביך סלח לי, אני סלחתי לפליכס, שיינה סלחה לשנינו, ואני מבקשת ממך שגם אתה תסלח לי. אני יודעת שפגענו בעקיפין גם בך. היינו צעירים, מלאי יצרים ותשוקות. בזנו למוסכמות הבורגניות (כדבר השיר: "עולם ישן עדי היסוד נחריבה..."), המשפחות נשארו בחוץ לארץ, ואנו נשארנו ללא מצפן בעניינים שבינו לבינה. במשך הזמן כולנו הבנו את זה וחזרנו בתשובה בעניינים האלה. היא בכתה, ואני אף פעם לא יכולתי להחזיק מעמד מול דמעות של אשה. אז סלחתי לה.

סיפורו של פליכס

גמרתי את שיחתי עם הלנה והרגשתי סחוט מבחינה רגשית. הרגשתי שאני לא רוצה לשוחח עם פליכס, כי הוא ה"רע" בכל הסיפור הזה. אני לא סובל טיפוסים של נואפים, ושל מניפולטורים, ובכלל לא היה ברור לי איך אני אוכל לסלוח לטיפוס כזה.

למרות זאת החלטתי כי משיחה עם פליכס אוכל ללמוד הרבה על הקיבוץ  של התקופה הראשונה, של שנות השלושים, תקופה שקדמה בשנים רבות לבואי לאוויר העולם, ותמיד עניינה אותי. החלטתי לפגוש אותו, אבל לא לעשות לו חיים קלים.

הזמנתי אותו לשיחה, ולהפתעתי, האיש שבכלל לא "ספר" אותי שנים רבות,  ושתמיד רעדתי מפניו כשהייתי נאלץ להיכנס אליו להנהלת חשבונות, האיר לי פנים והבטיח לי לענות בכנות על כל שאלותי.

שאלתי אותו: "פליכס, אתה יודע שהיית עובר בין השולחנות בחדר-האוכל, הוותיקים היו קוראים לך "פר". שנינו יודעים שאתה ניהלת אורח חיים פרוע לגבי נשים (בעיקר בקיבוץ). תגיד לי לא הרגשת אף פעם נקיפות מצפון, לגבי הבחורות, לגבי אשתך, לגבי הבעלים ששכבת עם נשותיהם?

פליכס הסתכל עלי ללא כל כעס, שקע קצת במחשבות ואז הוא אמר: "ניתאי, שנות השלושים, התקופה הראשונית של הקיבוץ, הייתה תקופה מאד שונה מתקופתכם, וגם מהעשור שבא אחריה, כאשר התמסדנו והפכנו לאנשי "משפחה נורמליים". משהו מזה כבר שמעת מהלנה.

ופליכס המשיך: "לא הייתי כל-כך שונה מהאחרים: אנשי הקבוצה הרומנית, בוגרי ה"בלאו-וייס" האוסטרים והקבוצה הצ'כית. אנחנו  אימצנו את רעיון ה"אהבה החופשית", ובאמת שלא היו לנו שום עכבות, מעצורים וגבולות. בדיעבד אני מצטער על-כך, כי בדרך זו המטנו הרבה סבל איש על רעהו. אני יודע שהרסתי לא מעט משפחות, שברתי את ליבן של לא מעט בחורות, ואימללתי לא מעט בעלים.

היינו עיוורים לגמרי. במיוחד אנחנו חברי הקבוצה הרומנית שיסדנו את הקיבוץ. חשבנו שכל הבחורות בקיבוץ הן שלנו, כביכול. המון משפחות התפרקו אז בקיבוץ, וחברים התחתנו מחדש, עם בני זוג אחרים. לא אנקוב בשמות אבל אתה מכיר את הדוגמאות.

אני נשביתי בקסמה של הלנה, והיא נמשכה אלי. זה שהיא הייתה נשואה לפריץ אביך ואני הייתי נשוי לשיינה, ממש לא הפריע לי. כאלה היינו אז. מעטים היו נאמנים לנשותיהם. ביני ובין שיינה היה באותם ימים נתק רגשי. חשבתי ברצינות להתחתן עם הלנה. ידעתי שהיא לא מאושרת אביך, ואני יכול להציע לה הרבה יותר. ניתאי, היא הייתה עוזבת את אביך, בכל מקרה. עובדה, שהיא לא חזרה אליו אחרי שהקשר בינינו התפרק.

הרגשתי שאם מסתכלים על הדברים מנקודת מבטו של פליכס, "פשעו" לא נורא כל-כך, ואפשר להתחיל להתכונן לסלוח גם לו. ואז שאלתי אותו שאלה נוספת שהציקה לי שנים רבות: "פליכס, למה דחיתם את אבי כל השנים בקיבוץ, למה, למשל, הוא לא קיבל אף פעם תפקיד? הרי הוא היה אדם עם שכל, עם השכלה ועם ערכים קיבוציים?"

ראיתי שהשאלה לא נוחה לפליכס, ושאלתי אותו מה הסיבה. הוא אמר לי שהוא חושש לפגוע ברגשותי, כי הוא יודע כמה אני אוהב את אבי, עד היום, וכמה כאב לי מצבו בקיבוץ. אמרתי לו שהאמת תעזור לי לסלוח לקיבוץ, על יחסו לאבי.

פליכס פתח ואמר: "אבא שלך כשהגיע אלינו היה יפה כמו אל מהמיתולוגיה היוונית. הוא היה משכיל וחכם. הוא הפחיד אותנו, אנשי הקבוצה המייסדת והמנהיגה. הרגשנו אצלו מין רצון "לכבוש" את הקיבוץ. הוא ראה בנו "פראי אדם". הוא אמר לנו בכל נושא איך צריך לנהל את הקיבוץ. לא הייתה לו טיפת טקט. פעם ניסינו להגיד לו ברוח חברית, אני, יצחק וישראל, (ממנהיגי הקבוצה הרומנית), שכשאדם מבוגר, שחי בקבוצה, לא יכול הגיד כל מה שהוא חושב. הוא הסתכל עלינו בגינוי ואמר: 'אמ"ת בגימטריה שווה 441 וגם שם המשפחה שלי – קאליש - שווה בגימטריה 441. בשבילי האמת זה האידיאל העליון'.

ידענו שהוא רואה בנו "פראי אדם". נכון, לא ידענו יוונית ולטינית ואת גתה בעל-פה, כמוהו. אבל זאת אינה סיבה להתנשא עלינו. הוא לא כיבד הסבל שסבלנו בתקופה של טרום-קיבוץ, ואת הניסיון שצברנו בחיינו בארץ תשע שנים לפני בואו לקיבוץ. הוא נפנף עם תואר האגרונום שהביא עמו מחו"ל. ולא הבין שבמקום זה הוא צריך ליצור יחסי אמון עם מרכז הענף שלו.

אביך היה בעצמו פרא אדם וכעסן גדול. פעם בשיחה בחדרו עם המזכיר של הקיבוץ, כאשר הוא לא היה מרוצה מהסיכום שהוצג לו, הוא הוציא ראי ושם לפני פרצופו של המזכיר, ואמר לו: 'נכון שאתה רואה לפניך חזיר?' הסיפור הזה היה סיפור ידוע בקיבוץ.

הוא היה אגוצנטרי במידה שלא תאמן. לא הייתה לו טיפת אינטיליגנציה רגשית. זאת הסיבה שאפילו חבריו מוינה התרחקו ממנו, וזאת הסיבה מדוע הוא נישא והתגרש כל-כך הרבה פעמים.

ניתאי, אתה יודע שלאביך הייתה מחלה נפשית. אנחנו שאלנו את עצמנו לא פעם, האם התנהגותו נובעת ממחלתו, או מחלתו נגרמת בשל האכזבות הנגרמות לו בשל התנהגותו. אף פעם לא יכולנו להכריע בשאלה הזו, ובמידה רבה התנהגותו האטומה הבלתי רגישה, הייתה מעין שריון מגן, מנגנון התגוננות מפני מחלתו. ניתאי, הוא לא היה אשם במה שקרה לו, אתה יכול להמשיך לאהוב אותו, אבל אל תכעס כל-כך עלינו.

הרגשתי שהדמעות חונקות את גרוני. לאיש הזה באמת איכפת ממני. הוא אינו המפלצת שציירתי לי כל השנים.