אחותי

גַּן נָעוּל אֲחֹותִי כַלָּה גַּן נָעוּל מַעְיָן חָתוּם

אברהם אהב את אחותו הגדולה ממנו ב-7 שנים כל חייו. היא הייתה יפה, טובת שכל ונעימת הליכות. היא הייתה בעלת ערכים, תרבות והשכלה. מעולם לא הרימה את קולה, לא נכנסה למריבות, בקיצור דמות מושלמת.

ואף על פי כן, הוא צפן בליבו לא מעט ביקורת עליה. בשנים האחרונות הוא ציפה כי היא תזמין אותו ואת אשתו לשמחות משפחתיות, לימי הולדת שלה ושל בעלה, לימי הולדת של ילדיה. אבל היא מעולם לא עשתה זאת. ההסתגרות בתא המשפחתי הגרעיני, הייתה הקוד שעל-פיו היא ובעלה התנהלו.

הוא ראה בזה השלכה של יחסיה עם אביו. אביו ולא אביה. אביה נהרג במלחמה ואמם המשותפת נישאה לאביו כשאחותו הייתה בת 3. אברהם נולד 4 שנים אח"כ.

אביו היה מאד לא בריא בנפשו – הוא היה חולה במניה-דפרסיה. הוא היה נוטה להתפרצויות זעם והחיים בבית הפכו לגיהנום. אמו ואביו לא הפסיקו לריב. הם היו מגיעים תוך כדי ריב להתנהגות מטורפ כאשר היו מושיבים את אחותו לפניהם ושוטחים את טענותיהם לפניה ומבקשים שתפסוק ביניהם מי הצודק? כאשר היא הייתה מצדיקה את אמה, אביו היה עושה איתה ברוגז של חודשים. פעם היא שאלה אותו מה זה אזל (בגרמנית חמור), הוא לא רצה לענות לה. בסוף היא אמרה לו "אתה אזל (בסגול)". דבר זה עלה לה בברוגז של שלושה חודשים. בקיצור, הוא יצר שם אווירת פחד, והיא פחדה להביא לדירת הוריה את חברותיה.

כשהיא הייתה בת 13, אמם הודיעה לה שהיא מתגרשת מאביו ועוברת לגור בדירה נפרדת. במקביל היא הודיעה לה שהאיש שהיא חשבה לאביה אינו אביה. אחותו לא היססה לרגע. היא עזבה את בית של אביו, ניתקה איתו כל קשר, ויותר לא דיברה אתו כלל, למרות שהם הוסיפו להתגורר באותו קיבוץ.

פעם אברהם ישב ועיין בספרי האמנות של אחותו. הוא פתח ספר תמונות של ורונזה, צייר מתקופת הרנסנס, ופתאום הוא רואה שעל כריכת הספר כתובה הקדשה: "לבת הסוררת". הוא הבין שזהו ספר שאביו קנה לאחותו, וזאת "ההקדשה" שהוא כתב לה, במאמץ נואש להחזיר אותה אליו.

אברהם ידע שלאביו הנתק הזה כאב מאד. כשאברהם היה בן 13 אחותו התחתנה בקיבוץ ואיתה התחתנו עוד שני זוגות. הייתה זו חתונה מפוארת, כל הקיבוץ השתתף בה. לקראת סופה של המסיבה הוא חיפש את אביו, וראה שהוא יושב באחד השולחנות הצדדיים. הוא התיישב ליד אביו. לפתע אביו התחיל ללחוש באוזנו: "אתה רואה, זאת התודה שאני מקבל על כך שהבאתי את אמך ואחותך לקיבוץ". הוא חש מבוכה גדולה וייחל בליבו שאביו יפסיק את הלחישות האלו, אבל הוא היה כבר מספיק מבוגר כדי לחוש את הכאב של אביו.

אחרי שנים רבות, אחותו סיפרה לו כי אביו כתב לה פעם במכתב שעליה לשכוח את "הקבר בצ'כיה" (אביה הגרמני היה קומוניסט והוצא להורג ע"י הנאצים) ולחזור אליו. היא לגלגה על חוסר המודעות שלו לסיבה האמיתית לבריחתה ממנו, שלא הייתה הידיעה שהיא אינה בתו, אלא התנהגותו הבלתי נסבלת.

למרות כל המידע הזה, אברהם לפעמים ייחל לאיזה פיוס בין אחותו לאביו. אביו ואחותו גרו קרוב זה לזה, כעשרים מטרים הפרידו בין דירותיהם, גינותיהם נשקו זו לזו, ואביו היה עובר מדי פעם בשביל לפני הדירה של משפחת אחותו, ומחליף אתה כמה מילים.

בשנים האחרונות לחיי אביו, כאשר כל הטיפול באביו נפל עליו, אברהם חשב פעמים רבות כמה טוב היה לו שניהם, הוא ואחותו, היו נושאים ביחד בעול. שוב ושוב חזר אליו החלום המאושר שאחותו התפייסה עם אביו. אבל כמובן שזה לא קרה.

לאחר מותו של אביו, אברהם העז, לאחר התלבטות רבה, לשאול את אחותו האם לא חשה לפעמים נקיפות מצפון על הנתק המוחלט מאביו, שהיה במשך עשר שנים אביה?

להפתעתו היא אמרה לו שלא היה לה קל לשמור על נתק מוחלט כזה כל-כך הרבה שנים. היא סיפרה לו שהיה לה חלום שחזר על עצמו מדי פעם והיא אף סיפרה אותו לפסיכולוג. בחלום היא נמצאת על גדת נהר סוער, והיא מוציאה מן הנהר אדם ועוד אדם שנסחפו במים. לבסוף נסחף בזרם לידה אדם נוסף, ולה כבר אין כוח למשות אותו. היא עוזבת אותו כשהיא בוכה וכועסת על עצמה.

היא אמרה לאברם שהפסיכולוג אמר לה שהטובע האחרון מסמל את אביה החורג, ואת הפחד שלה שקשר איתו יהיה משימה אינסופית שעלולה להטביע אותה.