קינה על מות רעי

קינה על מות רעי

חופים הם לפעמים געגועים לנחל.

ראיתי פעם חוף שנחל עזבו

עם לב שבור של חול ואבן.

והאדם, והאדם

הוא לפעמים גם כן יכול להישאר

נטוש ובלי כוחות

ממש כמו חוף.

השיר שהתנגן ברדיו, החזיר אותי לימים רחוקים, ליתר דיוק ליום בו נודע לי על מות ידידי, יוני. ישבתי ליד נחל אליו הלכתי עם בני בן ה-10 לדוג דגים, והרדיו ניגן את השיר הזה, והמילים "והאדם הוא לפעמים גם כן יכול להישאר נטוש ובלי כוחות", נכנסו לליבי. הרגשתי שהשיר ממש מדבר עלי, ממש מבטא את הרגשתי. לפתע הרגשתי שהדמעות ניגרות על לחיי. לא זכרתי מתי לאחרונה בכיתי. כעסתי על אלוהים שלקח ממני את ידידי היחיד.

את יוני פגשתי פעם ראשונה במילואים בשב"כ של ירושלים. בפעם הזו הוא כלל לא מצא חן בעיני. הוא היה בעיני יפיוף, שחצן, גידל שערות ארוכות, וחיזר אחרי כל הבנות ששירתו שם.

בפעם השנייה שנפגשנו היה זה כאשר שנינו הוצבנו לשמור על התנחלות כלשהי בשטחים. שנינו חלקנו את אותו חדר במשך חודש ימים וכך זכיתי להכיר אותו היכרות עמוקה.

פגשתי אדם חם, כלל לא מתנשא, ונאמן לאשתו. כנראה שבשנים שעברו בין הפגישה הראשונה לשנייה יוני השתנה. יוני הקרין הרבה חום ואמפתיה כלפי כל אדם ביחידה שלנו, וגם כלפי "אנשי השוליים". נראה לי כי יוני, בגיל 35  לא החשיב את עצמו כ"הצלחה גדולה". אבל אני אהבתי אותו.

יוני חי בדירה שכורה במושב קרוב לקיבוצי, ליד רפת מלאת זבובים, כשמסביבו מושבניקים עשירים. למחייתו הוא עבד כמדריך תיירים גרמניים (משום מה הוא שלט בגרמנית) ולא הביא הביתה משכורת שמנה. אשתו שהייתה במאית תיאטרון, בעיקר בבתי הספר בסביבה לא פירגנה לו, ולמעשה די זילזלה בו.

יוני גדל כילד חוץ בקיבוץ של השומר הצעיר, ולמעשה היה די אאוט-סיידר שם. לאחר השחרור מהצבא, הוא עזב את הקיבוץ, אבל שמר על רגש חם כלפי קיבוצו לשעבר, וכלפי התנועה הקיבוצית. תמיד הגן על הקיבוץ בויכוחים שנערכו ביחידתנו בין החיילים על חיי הקיבוץ לעומת חיי העיר. הוא אפילו הגן על אודי אדיב המרגל בן קיבוצו.

יוני ידע לספר סיפורים. סיפר לי בכנות לא רגילה על חייו. על אביו שטיפל בו בבית- החולים לאחר תאונה קשה בצבא הסדיר, ולולא טיפולו המסור הוא היה כבר מת. על הסיבה שעזב את הקיבוץ, על הבעיות עם אשתו, על עבודתו כמדריך תיירים – ותמיד תיבל את סיפוריו בהומור חם, באופטימיות ובאהבת החיים. כמובן שגם אני סיפרתי לו בגילוי לב על חיי והוא ידע להקשיב ולפרגן.

יצא לנו לשרת כמה פעמים ביחד במילואים, כל פעם בישוב קטן אחר בשטחים, והידידות בינינו הלכה והתחזקה. אני ביקרתי בביתו והוא ביקר בביתי ושיחק עם ילדי.

יום אחד הגיעה  אלי הידיעה כי יוני נהרג בתאונת דרכים. גלגל גדול של משאית, ניתק, התגלגל, ומחץ את מכוניתו של יוני. היה לי עצוב, ונסעתי לנחם את האלמנה. הסתבר לי פתאום שיש ליוני עוד חבר מקיבוצי, וגם הוא הכיר אותו מהשרות המילואים. נסענו שנינו למושב של יוני.

יחסה של אלמנתו אל זכרו של יוני הביך אותנו. חיכינו שהיא תבכה, שתגיד כמה קשה לה. אבל די מהר הבנו שהיא לא ממש מתאבלת עליו. היא אמרה לנו בתגובה לשאלה שלא נשאלה (האם אהבת אותו?): "כן, זה עצוב, כי הוא באמת אהב אותי".

יצאנו מהדירה אבלים יותר מאשר היינו כאשר נכנסנו לשם. האלמנה התחתנה כעבור חצי שנה עם אחד מעשירי הכפר.